עבורי, יש איזה קונפליקט פנימי עמוק בעניין הפרסום. דיסוננס המושך בחדות לשני כיוונים מנוגדים - הרצף שבקוטב אחד נמצא הפחד העמוק להציג את עצמי לראוה ומנגד ההבנה שבלעדי הפרסום אין התקדמות. לאחרונה, התחלתי להתחבר ולנסות להבין את הקונפליקט שלמעשה עוצר את ההתקדמות.
אוהבת לכתוב. תמיד כתבתי. כשהייתי צעירה כתבתי יומנים לעצמי - כאלה של נערה מתבגרת, הכי שטוחים וילדותיים שאפשר, אבל, אהבתי אותם והם היו כל כך יקרים לי שאיכשהו, למרות הגילגולים והמעברים הרבים, הם אצלי עד היום במקום שמור וקרוב ללב.
כשהתבגרתי - הכוונה ממש, בפרק ב' של חיי, עם דודי - כשהתחילו הטיולים הגדולים חזרתי לכתוב יומני מסע. אין מצב שיצאתי לטיול בלי מחברת. ואם חס וחלילה לא הספקתי להביא, זאת היתה המשימה הראשונה במסגרת הטיול.
מאד אהבתי לשמר את החוויות, ההארות, המחשבות. אפילו אלה הסמויות שבחיים לא הייתי מעיזה להגיד בקול רם אבל אי שם עמוק בבטן קיוותי שמי שצריך בכל זאת ידע או ישמע על זה.
בסתר ליבי גם הייתי מרוצה ממה שיוצא. איכשהו, הכתוב נראה לי מעניין, נחמד ולפעמים גם מצחיק - סוג של מסתכלת ולא מאמינה שזה שלי.
בעידודו ובעזרתו הטכנולוגית של עמית, היומנים הכתובים הפכו להיות בלוג עם תמונות. דודי היה דואג ל"יחסי הציבור" של הבלוג ע"י פרסומו בפייסבוק והתגובות היו מעודדות.
אהבתי לכתוב, נהנתי מכתיבה אבל כל הזמן הרגשתי נבוכה מאד מהפרסום. כאילו הוא דבר מיותר ומוחצן. הפוך מהכתוב המספר חוויות כל כך אישיות.
לימים, נכנסה לתמונה גם דחיפתו המאסיבית של ינון נכדי והתחלתי לכתוב את מחשבותי, בלי קשר לאירועים ספציפיים. הבחור פשוט ישב לסבתא בוריד ועודד ככל שיכול - התקין תוכנה, לימד להפעילה, דיבר על הערך, נתן ספר מלמד שיעזור ואפילו כעס על הדחיינות. בעודי כותבת, נזכרת שאת רעיון כתיבת המחשבות זרע עמית, שכבר שנים משלם על דומיין רק כדי שתהיה לי במה להתבטא בה. לקח שנים לזרע הזה לנבוט ולהתממש.
אז כותבת מחשבות!
תחילה הרגשתי את הפער בין מה שרוצה להגיד למה שבפועל נכתב. כאילו המילים רצות בראש, עוברות תהליכי סינון והתפתחות. מחד, מאד נזהרת בעניין של מה יפה להגיד, נכון, אולי יפגע במישהו - תהליך של דיון ותימצות שמטרתו שהכתוב יתכנס לאיזשהם כללים מקובלים, פחות ברור על מי זה צריך להיות מקובל. מאידך, תהליך מתפתח שממש קשה לצפות את התקדמותו, כאילו המילים מושכות את עצמן לכל מני כיוונים ואני צריכה להזכיר לעצמי להשאר ממוקדת.
עכשיו עולה שאלת הפרסום וככל שחושבת עליה רואה את ההשלכות.
תחילה הזלזול - כן הזלזול. אצלי, בוגרת החינוך של שנות ה 50 - 60, פרסום, ועוד אישי, זה משהו שלא עושים. רק אנשים ריקים "משוויצים" במעשיהם. להשוויץ זאת תכונה פסולה. בחינוך הקיבוצי של תקופתי, הפרסום האישי הוא כל כך פסול שעד היום יש בי התנגדות טבעית ונחרצת כלפיו. שאני אפרסם את עצמי זאת מחשבה ממש מזעזעת.
אחריה באה הצניעות. הצניעות היא ערך. ערך שליווה דורות רבים, הנמנעים מלחשוף את עצמם בהקשרים רבים. נמנעים לחשוף גוף, נזהרים לחשוף דעה ובטח להפגין יכולות. יכול להיות שמאחורי הצניעות בכלל מתחבא חוסר בטחון עצמי, עליו גדלנו. לפי המבוגרים, אף פעם לא היינו ילדים מספיק טובים, אז מאיפה יצמח הבטחון להציג את יכולותי.
החשיפה/פרסום בעידן הנוכחי היא לחם חוק יומיומי ומובן מאליו. רואים זאת היטב על הנוער ועדיין, גם הם נזהרים מאד להיות במסגרת חשיפה ידועה, מוסכמת מראש ועליהם להמנע מלחצות את גבולותיה. כנראה שרק הגבולות מעט זזו אבל המהות נותרה כשהייתה.
מנגד, קיימת הידיעה על "עץ ביער". מי יקרא, מי ישמע אם לא אדאג לכך. מאד מרגש ונעים להעלות על הכתב את המחשבות והרעיונות, אבל גם מאד עוזר ומועיל לקבל את התגובות. דרכן מרגישה שמתפתחת וצומחת הכתיבה והאמת, עושה טוב לדעת שהכתיבה שלי עניינה את מישהו. עוד יותר כיף לשמוע שזוית הראיה ממנה כתבתי אפילו פתחה לקורא איזה חלון חדש ומעניין.
המחשבה שההתקדמות מצריכה פרסום צומחת לנגד עיני. נראה שאם רוצה להתקדם עם הכתיבה אצטרך להזיז הצידה את הפחדים/אי הנעימויות/התרוצים ולהתחיל לפרסם.
מרגיש טוב להאיר את המכשול העוצר את הצעידה בדרך ולהבין שבידך להנמיכו, לעבור מעליו ולהתקדם.
Comments