מקיימת הבטחה

טסנו לארה"ב לביקור ארוך משובץ טיולים.

אופנוע חדש חיכה לנו וכל ההתנהלות שלנו כאן עטופה בהתרגשות גדולה ומכוונות בילוי.

מתקשה להבין/להסביר איך מתרחש המהפך הזה, מ"בירא עמיקתה חזרה לאיגרא רמה".

לפני שנה לערך כתבתי את הפוסט ההפוך - בעניין הנפילה הקשה לתוך הבור הבאמת עמוק וחשוך שלא ראיתי ממנו אפילו אור קטן בקצה שיסמן את הדרך. כמו שאני תמיד אומרת על עצמי כאשר צריכה להסתדר בדרכים לבדי, הייתי לגמרי באיבוד. איבדתי את הדרך, איבדתי כיוון והמומחים אמרו "דכאון".

ילדתי היקרה, שגם לה היה קשה לראות את אמא נופלת, התאמצה לתת כוח ואמרה "אמא, יש לך היסטוריה של יציאה מבורות, מה שאומר שיש לך את הכוחות, תזכרי בהם."

הבנתי שהפעם יהיה קשה לבד והחלטתי להעזר. פניתי למתקשרת, שהאירה לי באור גדול את הדרך. עם הרבה שמחה והתרגשות היא הזכירה לי מי אני. הפגישה אותי עם עצמי בגיל 4 ילדה שלא פוחדת ויודעת שהכל יסתדר. נזכרתי באותה ילדה קטנה המתמודדת עם משבר הגרושין של הוריה, מרגיעה את אחיה הצעירים ממנה וסומכת על עצמה. המשיכה והראתה לי את אלי ועוד קרובי משפחה שסיפרו כמה אהבו וסמכו עלי. מפליא אותי איך בצורה מאד קלילה ועם זאת עניינית המתקשרת ממש מחזירה לי את עצמי. לבסוף, עם קולות מעולם אחר היא אומרת לי שאני צריכה לעזור לאחרים כי זה מה שאני הכי יודעת לעשות ובתרגום מעשי - תחזרי לאמן ועדיף קשישים.

הרגשתי התחלה של התרוממות - קמה ורואה כיוון

פניתי לפסיכולוג. בכל זאת צריך גם משהו מהעולם המוכר. הוא בכליו רואה את הדיכאון ומנסה להקל/להכניס פרופורציות. וכך הוא מסביר לי "שזקנתי, אולי עייפתי מכל הלחצים ולכן כדאי שאקטין ציפיות ודרישות מעצמי. במילותיו "אולי מספיק לבחור אבנים קטנות כדי להזיז אותן". אני כמעט קופצת מעורי - אני רוצה להזיז הרים, איני מסתפקת באבנים קטנות שלא לדבר על עניין הגיל שמוציא אותי מדעתי. כבר יותר מ 20 שנה שאני מסבירה לכל מי שמסכים להקשיב שגיל הוא רק מספר ואני בכלל שמחה להנות מהזקנה. מכל מקום, על דרך השלילה, הבנתי שאין בי שום רצון להקטין אלא להפך, רוצה להמשיך לחלום, לראות רחוק ולצעוד - לעשות את הדברים שאוהבת ולייצר משמעות לעצמי. כדברי הרבי: "לעשות טוב למישהו אחר".

ככה, לאט לאט, מתחילות התוכניות להתגבש. תחילה נוסעת לאמסטרדם קצת לעזור ואולי טיפה לתת רוח גבית. מסייעת בהעברת הדירה להארלם הסמוכה לאמסטרדם - עיירה יפהפיה. לומדת דרך הרגליים, תרתי משמע, את עניין המדרגות ההולנדיות - גבוהות, צרות ומפותלות. מרגישה קטנה ופחות מועילה בהתמודדויות עם קשיי הממסד ההולנדי, נהנת מאד מאד מזמן האיכות עם הבת והנכד שמרוויחה, ועל הדרך קצת מצליחה לשמח כי זה מה שהכי אוהבת וכבר יודעת שהשמחה יודעת להפוך כיוון ולחזור אלי בענק, מרימה ומחזקת.

תוך כדי נקנו הכרטיסים לארה"ב מלווים בניצני מחשבות על הטיולים שרוצים לשחזר ומתחילה לצבור תאוצה תוכנית האימון/סדנא לקשישים. בעצם זאת בכלל לא תוכנית, רק רעיון - מחשבה שאעשה משהו להעלאת המורל של הקשישים, אותם אנשים, שבטרוף הכללי בו נמצאת המדינה, נשארו רחוק מאחור.

אמרו לי להכין משהו כתוב על עצמי ועל הרעיון והם כבר יעשו את הגרפיקה ויפיצו. מגלה שבכלל שכחתי לכתוב - כבר כמעט שנה שלא כתבתי וגם מה אני יכולה לספר על עצמי. לוקח זמן, זיו עוזרת לנסח, אביטל מעצבת מודעה יפהפיה (כי המתנ"ס שכח שהבטיח) ואני מתחילה לחפש קליינטים.

תחילה פונה למתנ"ס אבל שם הכל ממוסד ומחייב דיונים ואישורים שמרתיעים אותי. פונה למועדון גיל הזהב ומתקבלת בזרועות פתוחות. תיכף תולים את המודעה, מחר ידברו עם האנשים עליה. מפתיעים אותי בשיחת טלפון עוד באותו היום אחה"צ, לשאול אם אוכל להתחיל מיד. ככה הם צמאים לתכנים ואני מבינה שהגעתי למקום הנכון.

נרגשת מאד ישר מתחילה לדאוג, כי יש לי כותרת. הרעיון הוא ללמד "לראות טוב" מתוך אמונה שבתקופה הקשה שלנו זה מה שיכול לשפר במעט הרגשה כללית ואולי גם תפקוד. רק שאני עוד ממש רחוקה מהמחשבה איזה תכנים עומדים מאחורי הכותרת הזאת ובכלל האם זוכרת להנחות קבוצה אחרי 15 שנה שלא התקרבתי לתחום?

חששתי גם מהרכב המשתתפים - מאד מבוגרים, חלקם פשוט בוהים בו.

החלטתי פשוט לקפוץ למים ומצאתי נושא להתחיל בו. המושג א.פ.ר.ת. המכוון להבנה שיש ברירה!!! בידינו האפשרות לבחור איך מפרשים את המציאות וע"י כך לנהל יותר נכון את ההתייחסות אליה.

במסגרת הדאגות איך אמשיך, מה יהיו הנושאים הרלוונטיים, למדתי להעזר ב Chat GPT, ונהייתה עוד סיבה להעלאת המורל. איך סבתא עושה עוד צעד להתמודדות עם הטכנולוגיה המתקדמת. הבינה המלאכותית עזרה והנושאים התגבשו והתמקדו בחשיבה יצירתית ואחריה חשיבה חיובית והתכנסו לחיזוק הגישה האופטימית. בעיקר ניסתי להראות שאלה לא תכונות שנולדים איתם אלא כלים וטכניקות שעם מעט תשומת לב יוכלו להפוך לשלהם. בכל הקשר ובכל מפגש אהבתי להסב את תשומת ליבם לחיוך שעולה על פניהם כשמחליפים מחשבה מייאשת במחשבה טובה. לאט לאט גם אני שמחה לראות איך הקבוצה הממש מבוגרת הזאת, מתחילה לחייך כבר שאני מגיעה.

כאשר בסיכום הסדנא, הסבא הכי מבוגר אמר "לימדת אותנו להיות אופטימיים" הייתי צריכה להסתיר את הדמעות בעיניים.

הזכרתי למעלה שאוהבת לעשות יותר שמח לאחרים כי זה חוזר אלי בענק. הסדנא הזאת הוכיחה לי את המחשבה הזאת בצורה ממש נחרצת. ראשית כי ברור שמה שאתה מלמד אחרים מוטמע אצלך יותר ויותר חזק. שנית, כי מצאתי את עצמי במצב רוח יותר טוב, שמתרומם משבוע לשבוע. למדתי שוב, בפעם המי יודע כמה חשוב לי לעשות טיפה יותר טוב/שמח למישהו אחר, איך זה נותן משמעות לעובדה שאני נושמת, מייצר סיפוק והתרוממות רוח. בקיצור, הדרך שלי להתמודד עם התלאות. צדקה המתקשרת - לשם אני צריכה לחזור.

באותו החודש נקנה האופנוע החדש והגיע לגארז' של עמית. מתנה נפלאה ליומולדת שמונים של דודי, תוכניות הטיול התחילו

להתבשל ומצב הרוח נוסק יחד איתן.

היום יוצאים לטיול הראשון. טיול של שני האופנועים, אנחנו ועמית, במקום הטיול ההוא שהתבטל, ואני בעננים -

הנה מצליחה, למרות ה כ ל, להתרומם ולקיים את ההבטחה.