אתמול היינו בטיול. בדיוק מהסוג שבדרך כלל אנחנו נמנעים ממנו - טיול מאורגן ועוד בשבת. למרבה ההפתעה היה פשוט כיף, סוג של התרוממות רוח. טיול ג'יפים שנקרא "שלגים וזרימות".
יוצאים מוקדם מתל אביב, נפגשים עם החברים על כביש 6 וממשיכים כשעה וחצי לנקודת המפגש בלהבות הבשן. רוב הדרך שמש ואנחנו כבר מפנטזים על טיול שימשי, אבל לקראת נקודת המפגש מתחיל גשם, מה שנקרא זלעפות. כשמגיעים, יוצא לקראתנו ג'יפ אחד ומוביל אותנו צפונה. לרגע הייתי בטוחה שהנה לנו טיול פרטי ואפילו כבר ריחמתי על המדריך שהלכה לו הפרנסה, אבל אחרי כמה דקות פונים לתוך השטח ושם כבר מחכים עוד שישה ג'יפים. כמה דקות חכיון למאחרים ושיירה של 11 ג'יפים יוצאת בגשם למסע על השביל האדום ברמה.
זאת לא סתם חוויה (סיוט שנגמר, כמו שאמרו חכמים לפני), זאת פשוט הרגשה של התרוממות רוח. איזה מין חלון בתוך המציאות השוחקת. כל מה שמעניין הוא לשמור על הג'יפ שלפנינו והג'יפ שאחרינו, לחפש פרחים ואטרקציות מסביב ולהקשיב לסיפורי המדריך - מתחיל בהוראות הנהיגה והבטיחות (חשוב) וכלה בסיפורי היסטוריה שמי יזכור.
הטור מתקדם לאט, גשם וערפל לסרוגין ומצב הרוח ממריא יחד איתם.
עוצרים מעל נחל עורבים. המדריך מתאמץ לכנס את החבורה. לא פשוט כי ממש קר אבל מצליח לו ואנחנו מקבלים תדריך קצר איך לחצות נחל סוער ביחד עם עוד סיפורי היסטוריה על הרמה.
עכשיו מגיעה האטרקציה. יורדים לאט לאט לתוך הואדי ומתארגנים לחציה. הנחל שוצף וגועש והאמת, יש אתגר שמעלה, לפחות אצלי, את האדרנלין. הטור נעמד, כי המדריך בודק ראשון את המעבר - מסמן נתיב. מרשה לעצמי לרדת מהרכב ולטייל למטה בזהירות, תוך כדי צילומים. איזה תחושת חרות - אויר פסגות נפלא, השמש הציצה, הכל כל כך ירוק ויפה ואני... עושה מה שאני רוצה/אוהבת - קצת לצאת מהשורה. התרוממות רוח, כבר אמרתי?!
הטיול ממשיך להתגלגל, חלק גדול בתוך ערפל סמיך ומחסומי צהל שמחייבים אותנו לחזור ולנסוע על הכביש עליו אנחנו מגיעים לפסגת הר אודם שם החילים מהמוצב יורדים אלינו כדי להבטיח שנשאיר את הירידה פנויה, למקרה של דחיפות.
הערפל והרוח הקרה מאד מנצחים ואולי גם התזכורת על המצב שהביאו לנו החיילים. קשה להפסיק לחשוב איך הם שם בקור ובבוץ שומרים על שגרה של מלחמה. ביחד עם החברים מחליטים לחתוך הביתה.
בבית חם ונעים. המרק שאוהבים לצד המחשבות שלא עוזבות. אומרת מחשבות אבל אלה יסורי המצפון האינסופיים שבאים יחד עם כל הקונפליקטים. טונות של שאלות שנאחזות בכל רגע פנוי.
מותר להנות?
מותר לקחת צעד לאחור מהמאבק/ההתנדבות/הסיוע?
מותר לצאת מהשורה ולא להסכים עם כל מה שקורה?
כמובן שכל מקורבי, חברים ומשפחה, אומרים "בטח" מוחלט ונחרץ. קחי את הזמן, תרגיעי, תתחזקי ותחזרי לעצמך. אבל אני יודעת שעצמך כבר השתנה מאד, למעשה התפרק וצריך לבנות אותו מחדש - אחר מין הסתם ואין מנוס, חייבת לחזור לעסוק בכל השאלות.
מותר להנות? שואלת, כי מסביב כל כך הרבה קושי ופחד וסבל. והרגשות הקשים האלה נמצאים אצל אנשים שאת חלקם אני מכירה ובטח יכולתי להועיל להם במשהו ואז הייתי מרגישה אני שתמיד הייתי - חזקה וטובה, אבל אני מתקשה להרגיש חלק מאין סוף ההתארגנויות. בעוונותי הרבים, מרגישה שהפכו לסוג של אופנה שבשיחות הסלון מספרים עליהן בגאווה.
כותבת וכבר מרגישה איך מבלי משים יצאתי מהשורה, לקחתי צעד לאחור, לא מסכימה ואפילו לא יודעת למה. יצאתי מהשורה כי לא רוצה להסכים, להרגיש חלק, להשתתף. שואלת אם מותר ואני כבר בחוץ. כועסת, נרגנת, מאשימה ואת מי??? אין בעיה להאשים ואפילו ממש קל למצוא את הקולב לתלות עליו את האשמה - השלטון כמובן. רק שהאשמה כידוע, לא פותרת שום קונפליקט פנימי ואין ברירה אלא להבין שעל עצמי אני כועסת. הכעס... גם הוא מיותר. למי ולמה יעזור. רק מחזיר/משאיר אותי בתוך המעגל שאינו מראה דרך.
חייבת, בנחת, לרדת לעומקו של הקונפליקט. לעקוב אחר החוטים המושכים לכיוונים הפוכים ולהבין איפה ההתנגשויות, החוליות שאו..טו..טו.. יקרעו.
החוט האחד מושך לקרקע עליו אני עומדת - הבסיס הערכי שלי עליו מבוסס מה שקוראים ה"אופי" שלי. שמה אותו במרכאות כי בקורס האימון הראשון לימדו אותי שאופי הוא אוסף של הרגלים, במובן שהרגלים אפשר לשנות, אז כן, האוסף שלי כולל מאבק. תמיד להלחם על דעותי, עקרונותי וערכי. קשה לי לזכור מערכת בחירות בלי שהייתי ברחובות, בטלפונים, ברשימות וכל שאר הדרכים שיעזרו למפלגתי להצליח. מאז ינואר 23 כל שבוע בהפגנה ומתחזקת מהמפגש עם ה"עם" שלי שחושב כמוני ומאמין בטוב. אי שם עמוק בבטן הבנתי, כבר אז, שהכלבים ינבחו והשיירה תמשיך לדרדר אותנו אבל... מי מוותר. עד שהכל התנפץ בפנים. בתחילה עוד מאמינה ונרתמת ככל יכולתי. עם הזמן הקרקע מתחילה להסדק והאמונה בדרך נחלשת. צריך להסביר - אלה לא הערכים שבהם אני מטילה ספק אלא המאבק שנראה לגמרי חסר סיכוי. העובדה שהערכים האלה הפכו לדרכו של מיעוט ההולך ונשחק. התחושה שנלחמים בכוחות שהרבה מעל לאפשרות שלי להביא שינוי.
החוט השני מושך למעלה לעוד מרכיב בסיסי שלי - האופטימיות, הרצון למצוא את המשמח, את העשייה מכל סוג ובעיקר בלי לשבת. הדברים שעושים טוב לגוף ולרוח כמו טיולים, מפגשים, פעילות גופנית, סיוע לאחרים וכל מה שיכול לחדש ולייצר עניין ואווירה טובה.
מספיק להעלות את הדברים בכתוב וההתנגשות מובנת והקונפליקט נראה בברור. איך אפשר להאבק על דרך כשהעם (מרביתו) צועד בכיוון הפוך. איזה אופטימיות אפשר לטפח כאשר רק יכולה להתייאש מהכיוון הכללי שאליו אנחנו צועדים. איפה נמצא האור, הרגיעה, התקווה.
רוצה לברוח - להתאוורר והמצפון מייסר.
חוזרת למאבק ותחושת חוסר התכלית מפילה.
סוג של מלכודת שאין ממנה מוצא.
ואז לוטן אומר לי "סבתא, תצאי מהמטריקס" וגם שולח לי פודקסט שאקשיב לאנשים שנשמעים ממש מבינים שמסבירים איך אנחנו פיונים שכוחות גדולים וחזקים מנהלים אותנו ובעיקר מלמדים להפסיק להאמין בעצמנו ולקוות שאיזה ממשלה או עם ינהלו לי את החיים ויובילו אותי אל האושר.
התובנה העיקרית שאני רוצה לחתור אליה, למרות שהיא עוד ממש רחוקה, נעה סביב המחשבה שהמשחק הזה של דעות ואמונות או איך שקראתי לזה בהתחלה, ערכים, זה באמת משחק של כוחות שרוצים לקחת ממני את האחריות על חיי. כוחות שרוצים ללמד אותי בעד מה נכון להיות ונגד מה צריך להלחם. במקרה כזה אני בתוך המטריקס, חייבת להלחם, לכעוס, להיות נגד, אפילו לשנוא. סט הרגשות ששואבים ממני כל אנרגיה ויכולת לנהל את חיי ממקום של אחריות בלי להרגיש קורבן ולהאשים או לצפות שאיכשהו - מישהו או משהו יסדרו לי את העולם.
אולי נכון להקטין את העולם, להנמיך את המבט ולהסתכל רק על המעט שבו יכולה לעשות/לחשוב טוב ולהאמין שהמחשבה והעשייה הקטנה יסדרו מציאות יותר נכונה או לפחות רגועה ושלמה.
קולח ורהוט. תודה לך.