ארוחת שישי

ארוחת שישי היא בשבילי מוסד וחשוב להבהיר, אני חילונית גובלת באפיקורסית. לא זוכרת מתי התגבש המנהג הזה לכדי מוסד שאיני יכולה בלעדיו, אבל ערב שישי בלי ארוחת ערב משפחתית, רצוי עם אורחים, מרגיש לי עצוב וריק.

ארוחת השישי היתה הנושא הראשון שתכננתי לכתוב עליו, עוד בשעור הראשון שקבלתי מינון על הפעלת הפלטפורמה החדשה לכתיבת הבלוג, לפני כשנה בערך. הנושא עלה מעצם היות הארוחה השגרתית הזאת מוסד משמעותי ובעיקר מושקע באותם ימים. מה שהטריד אותי אז היתה ההשקעה העצומה בארוחה כנגד הדיבור הקבוע על הדיאטה והתזונה הבריאה. היו "כועסים" עלי אחרי ארוחה מפוצצת שהיתה טעימה ומגוונת עם שולחן עמוס "בשלוש קומות", תמיד מתחדש ומפתיע בטעמיו. סבתא תכיני פחות בקשו תמיד ואני ההתאמצתי, באמת התאמצתי על הצמצום אבל המנגנון הזה עבד מעצמו, כמעט בלי שליטה שלי. יכולתי להתחיל לנתח מאיפה הוא צמח והפך לכל כך טבעי ואופייני לי אבל הסתפקתי בהבנה שזאת דרכי להראות/להגיד למשפחה שלי כמה אני אוהבת אותם.

בשנה האחרונה התרחשו שינויים משמעותיים - גם במדינה וגם במשפחה - מה שמעלה מחשבות על התאמת הדרך מחדש כאשר ארוחת הערב של יום שישי הפכה לפרסקופ דרכו יבחן ויתעצב השינוי המתבקש.

מנהג ארוחת הערב בשישי התפתח בהדרגה.

כילדה בקיבוץ, זאת ארוחה שאוכלים עם ההורים בחדר האוכל ולא בבית הילדים. סוג של חגיגה שמאד אהבתי כילדה צעירה ואיבדתי את הסבלנות אליה כנערה מתבגרת.

כמשפחה צעירה, כבר גרנו בדימונה וארוחות השישי היו אצל הסבא והסבתא שהשקיעה מאמץ באוכל מאד מסורתי. היה סוג של כורח בארוחות האלה אבל במחשבה לאחור, שכידוע קצת מיפיפת, זוכרת חוויה טובה שחשובה לכל הנוכחים.

מה שקרה אחרי שהסבתא נפטרה, נשאר לי חור בזכרון. פשוט לא זוכרת איך כמשפחה עם ילדים קטנים ועוד סבא שצריך לדאוג גם לו, ישבנו לשולחן בצורה מסודרת.

מתישהו, כשהילדים גדלו ואנחנו כבר גרים במיתר, זה הפך למסורת, זאת אומרת נוהל קבוע ומסודר. זוכרת איך חוזרת מהעבודה בצהרים, הולכת לישון (מנוחת צהרים היתה קדושה), קמה לקראת חמש, מעמידה סיר של מרק עוף, מכניסה לתנור עוף עם תפ"א (לפני זה היה אורז), בתוספת פשטידה לצמחונית שלי וכולם מתיישבים.

לימים, הפסקנו לעבוד בימי שישי, אז נוסף להכנת הארוחה, התווסף טקס נקיון הבית, שכולללם צריכים להשתתף בו ומתיישבים לארוחה כסדרה, בלי לוותר כמובן על מנוחת הצהרים.

הילדים הפכו חיילים, אפילו כבר נולד נכד, נשארתי לבד וארוחת שישי עומדת על טילה. העניין של מי יגיע בכלל אינו מעסיק. מי שיכול/רוצה/מסתדר לו עם התוכניות, יושב ליד השולחן ותמיד יש משפחה.

לימים, דודי הצטרף למשפחה. ארוחות השישי התנהלו כסדרן. בשנים הראשונות עוד שיתף פעולה בלי להתלונן אבל בחלוף הזמן, המנהג הזה שיגע אותו. "למה כל שבוע? למה תמיד מתעסקים עם אוכל?" וכו' וכולי.

ארוחת השישי - הישיבה השבועית עם המשפחה - היתה כל כך חשובה לי, חלק מהתנהלות משפחתית הכרחית שהתקשתי לחשוב על המשך השותפות בלעדיה. תחילה, כעסתי ולא ראיתי שום דרך לגשר על הפער. איך אוותר על ארוחת שישי המבטאת, הבונה והמחזקת את הלכידות המשפחתית שעלי שמרה בכל המשברים.

לאט לאט, הצלחתי להבין שיש סגנונות משפחתיים שונים וכולם שווים. הכרזתי (בליבי) על המשפחה שלי "כחולה" - כזאת שארוחת שישי חשובה לה ועל המשפחה שלו "ירוקה", פשוט מסתדרים יפה בלעדיה. שתיהן טובות , בלי דרוגים וכך יכולתי להגיע לפשרה - ארוחת שישי אחת לשבועיים.

אחת לשבועיים נצבט לי הלב. לאט לאט זיו לקחה פיקוד ושמחתי לראות שגם בהעדרי, לעיתים לתקופות יותר ארוכות, ארוחת שישי = המשפחתיות נשמרת.

כאשר גדלו הנכדים ועם השנים גם הפכו למומחי קולינריה, הארוחה עצמה הפכה עניין ואפילו אפשר להגיד, עניין גדול. באיזה רוטב יהיה הדג, מה נכין לקינוח וכמה סלטים יהיו על השולחן. נדהמתי לגלות איך אמא שלי, ובלשון המשפחה סבתא יהודית, יוצאת ממני כל יום שישי על השולחן - איך, בדיוק כמו לה, היה לי חשוב לערוך יפה, (מה פתאום בלי מפה) שיהיה מגוון גדול של אוכל מוגש בצורה מכבדת ועוד מיני ניואנסים קטנים. מוצאת את עצמי מתכננת איך אספיק להכין את כל מה שבתפריט, שחייב להיות מגוון ומחדש, ועומדת מהבוקר במטבח אחרי שבמהלך השבוע ארגנתי את הקניות.

ארוחת השישי נשמרה, התפתחה ואף התרחבה כמו גם המשפחה. כבר יש "תורנות" אצל מי השבוע, מתחלקים במשימות,

נכדים באים לעזור ונראה שכולם לוקחים חלק ויותר מזה, לכולם חשוב, המוסד/המפגש של ארוחת השישי.

לפני כחצי שנה זיו עברה להולנד במחשבה להקים שם בית למשפחתה. הסיטואציה העכשיות היא ששנים מילדי נמצאים מעבר לים והמשפחה המתיישבת לארוחת שישי כבר אינה נראת כשהיתה. פתאום חשוב לבדוק מי יגיע ואם בכלל. אני נודדת בין משפחות ילדי/נכדי, לארוחת שישי או אחרת או סתם בילוי משותף תוך שאני רואה, או יותר נכון חשה בדמעותי, איך המוסד היציב והאיתן של ארוחת שישי התמוסס. ככל הנראה מה שמעלה את הדמעות זה לאו דוקא הארוחה, אלא התחושה שהמשפחה התפזרה, השולחן התרוקן. איך אשמור על הלכידות המשפחתית שכל כך חשובה לי.

אולי זה הגיל. כי הרי התהליך בו כל ילד הולך לדרכו, בונה את ביתו ואת אמא באים לבקר מעת לעת, הוא אך טבעי ואני מוצאת את עצמי מתאבלת על מסגרת שהשתנתה/"הקן שהתרוקן". אמנם, הרווחתי לפחות 20 שנה של ביחד, אפילו שהיה קצת מדורג, אבל היתה תחושת בטחון של שגרה ברורה, מקרבת ומלוכדת. מכאיבה מאד המחשבה המנקרת שפרק חיים הסתיים. סוג של נוהל שהיה עוגן להתנהלות קבועה ואהובה והדמעות מציפות.

מאחורי מסך הדמעות עולות המחשבות המתקנות - הבונות מחדש, למרות שמאד קשה לי עדיין לחשוב אותן, כולי בתוך תחושת ההתפרקות. כאשר ברקע יש את המחשבות של פעם מהו הבית. איפה ואיך אמקם אותו כאשר אחיזת העוגן כל כך התרופפה. על כך אצטרך לכתוב בנפרד.

המחשבה הראשונה שעולה בהתייחסות קדימה היא המחשבה/ידיעה ברורה, שליוותה אותי תמיד. כשהעניין חשוב לי, ימצא הפתרון הנכון ותמצא המסגרת שתענה על הצורך. הרי הלכידות המשפחתית היא החשובה לי כל כך, ארוחת השישי היא "רק" מוסד משמר. כאשר אצליח להשלים עם ה"רק" אוכל לבנות מחדש את השגרה החדשה של מפגש משפחתי - בינלאומי מדי שנה או פחות וזאת לצד מפגשים חלקיים מי מבקר אצל מי ומבלים יחד.

לצידה יש מחשבה מאד מנחמת ואפילו סוג של גאווה, שהנחלתי לילדי, (לא לבד כמובן), את עקרונות המשפחה "הכחולה". הם שומרים, לפעמים יותר ממני, על המשפחתיות , עם ארוחת שישי או בלעדיה והלכידות המשפחתית מאד משמעותית עבורם. לעיתים מרגישה שיש איזה נזיפה סמויה, ואולי אלה רק יסורי המצפון שלי, כאשר אני מתרחקת לחודשים בטיולי הארוכים ומשאירה מאחורי בית ריק.

אחרון חביב הוא השעור. כמה קשה להפרד מהדברים שאהבת ואין זה משנה אם זה הגוף שהזדקן, הדברים שנהנת לעשות והיום פחות יכול, או שמסיבה אחרת אין אפשרות להמשיך באותם ההרגלים הנוחים והמוכרים.

האומנות היא, לתפיסתי, החובה להתחדש.

ההתחדשות היא המוטו של חיי ומאמינה בכל ליבי שהיא המפתח להתמודדות ולאופטימיות. מחפשת את ההתחדשות בכל הקשר. אם זה בעיסוקי - מחייכת כאשר נזכרת שהחלפתי שלוש קריירות בחיי שכל אחת חייבה התמקצעות בתחום חדש. אם זה בתחביבי שמשתנים רבות ואם זה במעגל ידידי שכל פעם בנסיבות החיים זז, מתרחב ומצטמצם חליפות.

החובה להתחדש דוחפת למצוא דרכים חלופיות ופתרונות ומקומות שנתקעתי בהם ומרגישה שזה בדיוק מה שיקרה עכשיו. עומדת מול תחושה של "שולחן מתרוקן" שמחייב מציאת דרך חדשה להושיב סביבו את היקרים שלי ולהבטיח את השמירה על הלכידות המשפחתית.