כמה קל לגלוש לתוך שגרה של בטלה חסרת מעש ובאותה מידה קשה לצאת ממנה.
את השעור הזה קבלתי שהגענו לדאנוויל קליפורניה, לבלות חודש עם עמית, עדן והילדות.
ההתרגשות מהמפגש ענקית ואנחנו בכלל בהיי כי צלחנו את הטיסה הארוכה (הישירה) עם טופי, כלבתנו הקטנה והחמודה שהתנהגה למופת. תוך דקות כולם מקבלים מתנות, המזוודות מתרוקנות ומתחילים חיים. יומיים שלושה של סידורים ואיפוס השעון הביולוגי ועכשיו מה???
יום רודף יום ומרגישה איך מתקשה להתחבר. עולות כל מני הצעות לפעילות ואצלי ההתלהבות ברצפה. מנסה להבין מה קורה, איך נוצר מצב שבו אני, זאת שמודדת את עצמה ב"מה עשיתי היום" מתקשה לנוע לעבר פעילות כלשהי. וכשאומרת "מה עשיתי היום" רוצה להדגיש שהעשיה/פעילות היא מוטו בחיי - דרייב שבונה את סגנון החיים.
אפשר ללכת אחורה כמה עשרות שנים ולנסות להבין איפה נולד הדרייב הזה. הבסיס, סביר להניח, נבנה בחינוך הקיבוצי שעמוד התווך שלו הוא החינוך לעבודה. חריצות היתה תכונה שזוכה למירב ההערכה בעוד חוסר עשיה/בטלנות מובילה לתחתית הסולם. האמונה בעשייה המשיכה להתעצב עם השנים הבוגרות שלי כאשר הבנתי (וכמו כל אמונה היא גם הוכיחה את עצמה במציאות) שהמילים עוזרות הרבה פחות מהעשיה כאשר יש לך משהו לקדם/להשיג/לשנות.
הימים בדאנוויל חולפים ורק מרגישה איך האנרגיה צונחת בספירלה מטה. בראש רצות המחשבות - תחילה עולים הרעיונות שנראים מדליקים ומלאי עניין ובמקביל צצים הנימוקים 'למה לא כדאי ובטח אי אפשר'. בדיוק כמו שעובדת חשיבה שלילית לפי כל תאוריה.
ההרגשה הכללית היא של מדרון חלקלק והאדישות משתלטת. אדישות שמולידה הצדקות - למה זה "בסדר" להתבטל ולהעביר את הימים עם הרבה "מנוחה" אוכל ומעט סיוע למשפחה.
מוצאת את עצמי במעבר חד מחיים אינטנסיביים שמחייבים פעילות יומיומית כלשהי – ספורט בכמה מסגרות, בילויים עם חברים, תרבות וכו', כשהמדד הכי סתמי הוא מספר הצעדים היומי (סביב 10000), לחיים שרק בכוח יוצאים להליכה עם הכלבה.
תחושה של ביצה טובענית לעבר העדר אנרגיות מוחלט ותיסכול - זאת לא אני, ככה אני ממש לא אוהבת לחיות.
בעודני חושבת על הבוץ הטובעני הספציפי הזה – בטלה ששואבת את כל האנרגיות, יכולה להזכר בעוד כל מני ביצות ששקעתי אליהן. כמה קל ואפילו משחרר לגלוש אליהן, כמה שנאתי להיות שם וכמה נראה לי קשה להחלץ.
פעמים היה זה האוכל שיודעת שעדיף להמנע ממנו (אויבי המתוקים), או משחקי המחשב שנשאבתי אליהם.
אומרת שנראה קשה להחלץ מהביצה כי זה תמיד אותן מחשבות שמצדיקות, מסבירות ואפילו משכנעות שנורא קשה. בפועל זה מעבר לפינה - מעשה פשוט שמשנה חיים.
אחרי כמעט שבועים של דשדוש במקום, עמית אמר: קחו את ה RV וצאו לטייל. יום של התארגנות ואנחנו בדרכים, מפליגים עם הרוח. נזכרת כמה אוהבת את חיי הנוודות - את שגרת העשיה המגוונת המשלבת את כל הפעילות שחסרה.
האנרגיות חזרו.
הנה אני שוב אני. הראש מלא ראיונות ותוכניות, ממציא פתרונות לבעיות שצצות ורק רואה מה עוד אפשר לעשות ולהוסיף. נראה, שכאשר טוב לי עם עצמי, גם לסביבה הקרובה אני יותר נעימה ואוהבת, ובתמצית - ככה אני אוהבת את חיי.
התחלתי את המחשבה בעניין הגלישה/התדרדרות למקום בו אני לא אוהבת להיות ובעיקר לא אוהבת את עצמי באותו מקום, באמירה שקל להתדרדר וקשה לצאת ומסיימת את המחשבה, עם ההסתכלות לאחור בפרספקטיבה של כל המעגל.
התחלה בהיי לקראת הנסיעה - התרגשות גדולה - נפילה - חזרה למקום מאוזן ונכון.
ההבנה הראשונה, כאמור, היא ההבנה שזהו תהליך ובמובן הרחב - ככה נראים החיים. עליה עם נפילה אחריה ומצב מאוזן שבא אחרי שניהם וגם המאוזן לא נשאר לתמיד כי הרי איך אפשר לחיות עם "קו ישר" של הלב.
ההבנה השניה היא בהתייחסות לקל ולקשה בתוך התהליך. האם באמת קל/נעים/טוב לנו להתדרדר למקום שרע לנו בו???
והיותר מפתיע היתה הקלות של החזרה לחיים הנכונים לי.
אולי כדאי לעשות סדר חדש בענייני הקל והקשה ומעל לכל לראות שהכל הוא פרי המחשבה/האמונה שלנו. כנראה מספיק שנכריז על משהו "פשוט" או במובן היותר רחב, "אני יכול" והמשימה תתחיל להתבצע כולל ההתמודדות עם התקלות והקשיים.
Comentarios