מילים

איזה חשיבות, או יותר נכון משמעות, יש למילים שאנחנו בוחרים שהעולם ישמע יוצאות מאיתנו, ידעתי תמיד. מאז שזוכרת את עצמי הבוגרת ובמיוחד אחרי שלמדתי עבודה סוציאלית. עם השנים, למדתי להקשיב בתשומת לב למה שאנשים אומרים ובעיקר למילים שבוחרים כי הרי כל דבר אפשר להגיד באופנים רבים. מכאן גם שאני מתאמצת מאד לבחור את המילים שלי. שמתי לב איך שינוי מילה, אפילו עם אותה המשמעות, משנה את הטון, את האוירה ובעיקר את התגובה שאקבל אבל...

רק ביום שישי האחרון, שהתארחתי אצל שקד, המארח והבשלן האולטימטיבי, קלטתי איזה מסננות ענקיות ועבות עומדות לפני היציאה של המילים לעולם.

העניין מתחיל הרבה אחורה, בסיפור הבישולים שלי. כמה אוהבת לבשל לאחרים וזה למרות שכבר כמה שנים אני מתאמצת להפחית מחשיבות האוכל בעולם בכלל וביחסים בין אנשים בפרט. לא מדובר בהכנת המזון לשלוש ארוחות ביום, אלא בארוחות חגיגיות - אירוח כיד המלך, או בלשון המאמנים התזונאיים שלי - אירוח בשלוש קומות, כי המקום על השולחן נגמר כבר במנה הראשונה.

אצלי הבישול לאחרים משרת לפחות (כי זה מה שאני רואה כרגע) שתי מטרות מרכזיות. הראשונה זאת הדרך שלי לפנק, להראות אהבה ותשומת לב. מבשלת בהתלהבות גדולה, בוחרת את מה שיפתיע וישמח, תוך מאמץ לקלוע לטעמם של אורחי/יקירי. השניה, הרבה יותר פשוטה. נסיון לאתגר את יכולותי ולהפגינן כדי לזכות בהד החוזר - הערכה ותשומת לב.

ולעצם הסיפור, מתארחים אצל שקד לארוחת שישי. מיד עם קבלת ההזמנה הגלגלים בראש מתחילים לרוץ בכל הכוח. מה להכין, כך שיתאים ויפנק גם את הטבעוניים וגם את הנכדה החמודה שמצפה כל כך לפינוק מתוק מסבתא.

יש רק מעצור אחד והוא התאום עם המארחים. הרי אי אפשר לבוא להתארח ולהתנפל עם הסירים.

שיחת התאום, שנפרשה על פני שלושה טלפונים, שברה אותי. הסבירו לי בכל צורה אפשרית ש"לא צריך". ברור שלא צריך אני אומרת, אין סיכוי שמישהו ישאר רעב מארוחה של שקד אבל "אין לי בעיה". מנסה מאד להבין את מה שעומד מאחורי ה"לא צריך", חושדת בכך שאני מעיקה ומפריעה אבל לא מצליחה להגיע לפרוש המספק. אחרי כמה פעמים שהתקליט חזר, השתכנעתי שאני סתם לוחצת ונכנעתי. הגענו בלי שום תבשיל או קינוח. עוד לפני שמתיישבים לשולחן הנכדה שואלת, הכלה מסתכלת עלי ואני, מתוסכלת עד העצמות משיבה "אבל אמרתם".

הארוחה עברה בלי שאף אחד ישאר רעב. פטפטנו, שחקנו והיה ערב מאד נחמד ונעים. רק בדרך חזרה הרגשתי את התיסכול עולה ומציף אותי. איך קרה שככה איכזבתי??? איפה נפלה אי ההבנה???

הייתי צריכה כמה ימים כדי שהכל ירגע ואוכל לחשוב. בהתחלה, עם כל התיסכול, עולות ההאשמות לכל הכיוונים. מאשימה את הסביבה, מאשימה את עצמי וחוזר חלילה. כאמור, כאשר נרגעת מבינה ויודעת, שהאשמות, ולא משנה למי מופנות (לרוב כלפי עצמנו), הן מסך שחור ועבה שמסתיר את מה שיותר כדאי לראות ולהבין, במיוחד אם רוצים לשנות/לתקן.

אחרי שנרגעתי הבנתי שהיו כאן שני ערוצי תקשורת שלא נפגשו. המארחים היו בערוץ מתחשב - "שלא יהיה לך קשה" ואני הייתי במטרותי שלי, אלה מלמעלה.

לאט לאט אני מבינה, או כך לפחות נראה לי, שחלק נכבד מהליקוי היה במסננות הכבדות שיש על התקשורת שלנו בעיקר עם הקרובים. אנחנו יודעים מה חושבים, מה יענו, מה טוב להם ומה פחות ועוד ועוד כל מני כאלה שמהווים עבורנו תמרורי אזהרה - מה יהיה נכון להגיד/לעשות ומה פחות. כל אותן ידיעות מוקדמות שהופכות את המסננת לכמעט בלתי עבירה. מכירה כאלה שאפילו יעדיפו לשתוק.

עכשיו ממש קל לדמיין תסריט חופשי, בלי מסננת בכלל. למשל אם הייתי אומרת בגלוי "רק רוצה לפנק אותכם ו/או להשוויץ" והם היו עונים "מסכימים לפינוק אבל בלי השווצות, העיקר שתפחיתי מאמץ כי את מבוגרת ובטח קשה לך."

נשמע מפחיד, הרבה פחות מנומס ולא מקובל.

המפחיד בתקשורת כזאת שהיא כל כך אוטנטית, נאמנה לעצמנו - להרגשתנו ולמחשבותינו, מה שמשאיר אותנו לגמרי חשופים במערכת החברתית. כמה מאיים להשאר חשוף, משמע פגיע, כאשר האחר יודע מה מטרותי הסמויות, מה אני אוהבת באמת וכל שאר מגדל הקלפים שאנחנו שומרים קרוב לחזה. מאידך, מהי אינטימיות ותחושת קרבה אם לא ההכרות הכמעט מלאה, לפרטי פרטים עם הקרובים לך.

החיים, תמיד מתפתלים ומוצאים את השביל בין שני הקצוות. רמת האוטנטיות תקבע בהתאמה לרמת הקרבה ביחסים, לרמת חשיבותם בעיניינו, לסיטואציה ועוד ועוד מרכיבים שמשפיעים עלינו.

העניין הוא בחשיבות המאמץ, תמיד לייצג את עצמנו באופן אמיתי שיחסוך את התיסכול ובמילים אחרות "לנקות את המסננות". נוכל לעשות זאת כאשר נבטא נאמנה את הרצונות האמיתיים, הדאגות והמחשבות שלנו ופחות ננסה לשקלל לתוך דברנו את מה השני חושב או רוצה.

כל הרעיון הוא להקשיב ולבחור את המילים.