שמתי לב כמה חסרות/מעטות המילים הטובות בעולמנו כשנעלבתי.
לדירה שלנו, הנמצאת בקומה שלישית יש מחסן בקומת החניה.
להביא משהו מהמחסן או להחזירו זה תמיד סיפור.
צריך למצוא את ההזדמנות כאשר "ממילא" נצטרך לרדת ואפשר יהיה לסדר את הנדרש על הדרך.
באחד הימים, התכוננו לנסוע בצהרים לביביסיטר של כמה ימים בקיבוץ, החלטתי להרוויח בבוקר רכיבה על אופנים וכך עשיתי. השכמתי קום, ירדתי למחסן כי להוציא את האופנים ועל הדרך כבר לקחתי את מה שהיה צריך להגיע למקומו במחסן. כאשר חזרתי
אחרי רכיבה כיפית, במצב רוח מלא אדרנלין החלטתי להיות חרוצה - לטפס על הסולם במחסן ולהוריד את המזוודה שנצטרך לנסיעה. מאד מרוצה מעצמי אני עולה חזרה לדירה עם המזוודה, מניחה אותה במרכז כדי שתראה ומכינה קפה לשנינו. ידידי היקר שבדיוק היה צריך משהו מהמחסן יורד, לוקח את מה שצריך, חוזר ומתיישב לידי. בין לגימה קפה אחת לשניה הוא נוזף בי על ש"תמיד" אני שוכחת את הדברים שלי בכל מני מקומות הזויים. מסתבר שהשארתי את הטלפון במחסן.
כמובן שכל האויר/אדרנלין מבלון מצב הרוח התנדף ונשארתי נעלבת וחפוית ראש.
זאת הנקודה בה מתחילות כל המחשבות להתרוצץ, אחת מריצה את השניה והשלישית והרביעית עד שבכלל מאבדת את הכיוון מרוב האשמות (לשני הכיוונים) והכעס. לאט לאט נרגעת ומנסה להבין מה קרה - מאיפה העלבון.
חושבת שכל כך נעלבתי כי הייתי בטוחה שמגיע לי סוג של צל"ש על כל הדברים הנכונים והיעילים שעשיתי הבוקר ובפועל, רק הטעות האחת זכתה לתשומת לב ובהדגשה יתרה.
מאז, בכל אשר אני מסתכלת סביבי - ילדים, משפחה, חברים וסתם אנשים, רואה את הביקורתיות.
איכשהו, עיקר תשומת הלב מופנית למה שאינו כשורה, שצריך לתקן. זה נכון, צריך לתקן אבל באמת באמת שהכוח נמצא דוקא ביכולות ואותן כדאי להדגיש.
יש איזה ליין של מילים יפות ברשת. הכל "מדהים" "משגע" "מקסים" וכד'. אפילו השפה נעשית דלה כשאנחנו מחפשים מילה טובה. כי מילה טובה, קטנה וחמה על מעשה נחמד שעשית, פשוט נראת מיותרת = מובנת מאליה.
העקרון של 80/20 נראה לי נכון גם בהקשר הזה - ההתייחסות לחיובי ולשלילי בחיינו, כאשר הטוב הופך למובן ולאוטומטי ומתוך כך, מבטל צורך בהתייחסות בעוד הביקורת תופחת מאליה כאשר שוב ובשוב חוזרים, מתייחסים ומדגישים רק אותה.
מרגישה שגם כלפי עצמנו וגם כלפי סביבתנו, מאד חסר משהו כזה פחות אוטומטי וקצת יותר מתייחס לפרטים הקטנים ולמאמץ שהושקע.... מילה טובה!!!
Comments