מאיגרא רמה לבירא עמיקתה

את המושג הזה הבנתי לעומקו, או יותר נכון הרגשתי היטב בכל גופי ונפשי כאשר נאלצתי לחזור ארצה בתחילתו של בילוי ארוך בארצות הברית.

על הטיול לארה"ב התחלנו לדבר כבר לפני הקורונה. דודי סימן יעד – מדינת מיין + נובוסקוצ'יה – והתחיל לבדוק ולתכנן עם עמית איך נעביר לשם אם האופנועים. חשוב להדגיש שעמית אוהב לרכב איתנו לטיולי אופנוע.

קורונה נכנסה, דחתה ושינתה תוכניות אבל לא ביטלה. קראוון נוסף לאפשרויות והתוכנית קיבלה תפנית. ניקח את הזמן, נתגלגל עם הקראוון דרך האתרים שעוד לא ראינו ונגיע למיין בסתיו, בשלכת, התקופה היפה ביותר שם.

כל זה בלי לוותר על טיול אופנוע עם עמית. תחילה תוכנן אלסקה ובהמשך הוסב לסטרג'יס. עמית היה מרוצה וגאה. את זה הבנתי כשסיפר איך ישב עם חבר המנהלים, בארוחת ערב וכאשר כל אחד סיפר בתורו, על התוכניות לקיץ הוא אמר : "אני נוסע עם אמא לי לסטרג'יס". אמרתי לו שאת סטרג'ס אני מבינה אבל למה הכניס את אמא לסיפור? ענה: "בודדים האנשים שיכולים להגיד/לעשות את זה" ואני התרגשתי מאד.

כחודש לפני הטיסה התגלה הנגע באוזן. לוקח קצת להבין שצריך ללכת לרופא. קובעת תור זריז אצל רופא עור נחמד שמסתכל ואומר "צריך להוריד. נראה לי לא בעייתי אבל עדיף שתעשי זאת אצל פלסטיקאי כדי שישלח לביופסיה". מבהיל אבל רק קצת. מגיעה לפלסטיקאי, שבוחרת בעיקר לפי זמינות כדי שהכל יהיה בסדר לפני הטיסה. הפלסטיקאי גם הוא אומר שנראה לו תקין אבל שולח לביופסיה. התשובה תגיע בעוד שבועיים כך אומר ואני מסבירה שכבר אהיה בארה"ב ונתקשר דרך הוואטסאפ.

באיחור גדול הוואטסאפ מהרופא מגיע "אני לא מצליח להתקשר". כשאני מתקשרת מגיעה הבשורה. הרופא אומר שצריך לחזור ולעשות "הרחבה" של הניתוח. העננים מתחילים להתקדר אבל עדיין יכולה לחשוב עניינית.

מניסיוני הקודם חושבת שאפשר לחכות בין הניתוח הראשון להרחבה ומחליטה שלא אספר לאף אחד ואדחה את החזרה בחודש, אחרי שנחזור מסטרג'יס. הרופא שולח את תוצאות הפתלוגיה ואני מתחילה להבהל.

לאט לאט מפלס הבהלה עולה. אני מחפשת עם מי להתייעץ ומוצאת את ליאור, המומחה המשפחתי שלנו לסרטן. ליאור מסביר לי את כל המשמעויות ולשאלת המחץ מבחינתי, "האם אפשר לדחות בחודש", הוא הולך להתייעץ עם מומחה נוסף וחוזר עם תשובה נחרצת – תחזרי מיד, תבלי אחר כך.

שנינו לא מצליחים להרדם והרעיון שעולה לי – נשתף את עמית ונבדוק אם אפשר לעשות את פרוצדורת ההרחבה בארה"ב.

בארוחת הבוקר, מפילה את הפצצה ומבקשת עזרה עם מומחה מקומי. מכאן העניינים רצים בכל הכיוונים. עדן מתגייסת ומסדרת תור כבר השבוע. המומחה אומר שהרחבה לא תספיק, צריך ניתוח ומפנה למומחה מספר אחד בפרנסיסקו.

רמת הדאגה, או יותר נכון הבהלה, מרקיעה שחקים. במקביל נעזרת בשקד לאתר מומחה בארץ כי עכשיו גם העלויות וגם הדאגה מהטרחה שנייצר כאן, נכנסים למערך השיקולים.

הרגש שעולה הכי חזק, הרבה מעבר לחששות ולדאגה, היא העצבות ובצורה יותר מדויקת, האובדן. המחשבה שכל הזמן רצה בראש מתנקזת למונח “it’s now or never” בעניין הטיול עם עמית לסטרג'יס. ברור שראציונאל אין כאן, הכל באזור הרגשי וזה כבד - מתנהלת כל הזמן עם הדמעות בקצה, במאמץ גדול שלא יגלשו.

עוד לילה עם מעט שינה ונסגר לחזור במיידי ולנהל את כל הפרוצדורות הרפואיות בארץ. נשארו עוד כמה ימים לטיסה ומתאמצים למלא אותם בכמה יותר בילויים משותפים. גם מרוויחים זמן איכות ובעיקר, קצת נותנים למוח מנוחה מהמחשבות שלא רוצות לעזוב.

הפרידה קשה ועצובה. מה שהכי קשה ועצוב הוא באמת תחושת הנפילה הקשה מאיגרא רמה לבירא עמיקתה. הדבר העיקרי שמנחם הוא השיחות עם הילדים והנכדים - בתגובה לדאגות ולעצב שאני מעלה, הם מחזירים לי: "סבתא שלנו לימדה אותנו לחשוב חיובי".

אכן, מרגישה איך אני שטה בתוך מים סוערים עם גלים גבוהים. רגע בתוך עצב עמוק ותחושה של האובדן ורגע עם הנסיון לחשוב חיובי - להתייחס לצד המעשי ולתכנן קדימה. לאט לאט הגלים נעשים יותר רגועים ולמרות שעדיין ישנם, הסה"כ נעשה יותר ויותר מאוזן.

עכשיו, כשאני מסיימת לכתוב את הפוסט הכואב הזה, שגם הוא לקח זמן ועלה בהרבה דמעות, כבר יכולה לנהל חשיבה יותר עקרונית ומלמדת.

השעור הראשון היה המעבר משמירת הסוד לשיתוף. היה מאד קשה להחזיק הכל בבטן. מין תחושה שאו..טו..טו.. המוח שלי מתפוצץ. ככל ששיתפתי יותר, מה שאומר גם לפרוק וגם לשמוע עוד דעות ומחשבות ולפתח את המחשבות שלי מולן, נעשה יותר ויותר קל. קל במחשבות - סוג של יותר ראציונאלית - ועוד יותר קל באזור הרגשי.

השעור השני היה המעבר למחשבה מעשית. ברגע שהייתי מסוגלת לעבור לחשיבה יותר עניינית, או במילים אחרות, לעזוב את הרחמים העצמיים, התחילו לצוץ כל מני רעיונות של דרכי התמודדות ויחד איתן ההבנה שאפשר ואני יכולה.

בעניין הזה חייבת להוסיף הסתייגות. בהתחלה, כשהפצצה מתפוצצת לך בפרצוף, מאד קשה עם מחשבות מעשיות, לאן שלא מסתכלים רואים רק שחור. יש מקום לעצב והתיסכול.

והשעור האחרון היה הקבלה.

כמו שלימדה אותי בתי הבכורה, "shit happnd" למרות כל הנסיונות לחשוב חיובי ולהאמין שהמחשבות מנהלות את המציאות. ואז, כאשר מקבלים את האגרוף בבטן ופשוט מתפרקים, או יותר נכון העולם שלך כולל אתה מתפזר לרסיסים, כדאי לקבל - חטפתי מכה ומותר להיות עצובה ומתוסכלת. אין מה להסתיר או להראות טוב. תוך כדי, להתאמץ לזכור שמאחורי כל העננים שמסביב, חייבת להמצא גם שמש ויש אותך, עם האמונה בעצמך.