מתיישבת לכתוב ויש אינספור של דברים שקוראים לי כדי להתחמק מהכתיבה אבל רוצה שזה יקרה אז אוטמת את האוזנים ומתיישבת מול המחשב.
מה בעצם רוצה להגיד לעולם???
רוצה להגיד כמה קרוע עכשיו המצב. זאת אומרת שהמצב הוא לגמרי דבר אובייקטיבי/חיצוני, אפילו כשהוא כל כך מורכב וקיצוני, מה שקרוע זה אני עם ההתלבטויות.
רק מתיישבת לכתוב וכבר הדמעות עולות. (אומרת לכולם שלאחרונה, הברזים שלי התקלקלו - כל דבר קטן מרגש אותי והדמעות מיד חונקות). מרגישה בתוך אבני ריחיים שמועכות אותי ולא משאירות אנרגיית חיים.
האבן התחתונה קשה ומכאיבה. היא האוירה הקשה, החדשות, תחושת האסון - המצע עליו אני נמצאת.
האבן העליונה היא המועכת - הטוחנת את הקונפליקטים בתוכי כך שאין אפשרות להתרומם.
לאבן הכבדה, המועכת עד אין אויר, יש כמה צבעים.
הצבע הראשון הוא הוורוד - האופטימיות. מחשיבה את עצמי לאדם אופטימי. חצי מהבגדים שלי וורודים. האופטימיות היא דרך חיים עבורי - מקור לאנרגיית חיים. נתקלת בבעיה/צרה, מסתכלת סביב על האלטרנטיבות, איך אפשר אחרת, מה כדאי ובכלל... הרי לכל בעיה יש איזשהו סוף אז בואי תסתכלי לשם ותמצאי את הדרך.
במקום שאני נמצאת היום כשהמלחמה מעלינו ואיש לא רואה את הקצה. לאן שלא מסתכלת רואה רק עוד ועוד נזקים ואסונות, מכל הכיוונים. סוג של דשדוש בתוך הסבל ולפחות מהעיניים שלי נראה חסר תקוה - מה שהיה הוא שיהיה. כל כך קשה למצוא את האור ובטח שקשה למצוא סיבה לקצת אופטימיות, שבלעדיה, עבורי, נסתם אחד המקורות העיקריים לאנרגיה - אבן רייחים ענקית שמועכת אותי.
הצבע השני הוא הוא הכחול - העקרונות/הערכים. בחינוך הקיבוצי, שמו"צניקי שגדלתי עליו, הכל היא ברור. יש צודק, יש נכון ויש צריך והשאר לא! ראיתי, בדרך כלל ממש ברור, מה נכון לי ואיך עלי לפעול. אין מקום להבין מזה שהכל שחור ולבן, מה פתאום. רואה הרבה גוונים ויכולה לציין בסוגריים שעם הגיל הגוונים הולכים ומתרבים, אבל העניין הוא שהייתה דרך והיא בדרך כלל, היתה ברורה.
במלחמה הזאת נטרפו כל הקלפים והדרך אבדה. זה כל כך קשה שאפילו לכתוב מהססת. האם יכולה להרגיש חלק מהעם הזה שכל כך דוחה אותי? יכולה להזדהות עם קבוצה, אבל ברור שהיא מיעוט נדחה ולא רצוי.
איפה המולדת שעליה למדתי להלחם? מוכנה לקבל את הגבולות שלה? המושגים? הרוח? הסגנון? וכל זה בלי להזכיר מנהיגות.
נכבה האור שהאיר לי את הדרך והאבן גדולה ומועכת.
הצבע השלישי הוא כתום - השמחה/הצחוק. בשבילי שמחה היא מוטיב מרכזי. כנראה משהו שקבלתי מאבא שלי שהיה בעל חוש הומור חד ותמיד חיפש איך בכל הקושי אפשר גם לצחוק ולשמוח. ככה אני. מאחלת לאנשים שמחה לפני בריאות אפילו, כי מאמינה שגם עם המחלות נסתדר עם קצת הומור ומצב רוח טוב. המלחמה הזאת שברה אפילו את הענף הזה. איך אפשר לשמוח כשהכל מסביב קורס. הרגשה של "לצחוק זה לא לגיטימי".
מעוכה בין אבני הרייחים האלה, מרגישה משותקת. יודעת שאצלי, המוצא היחידי הוא בעשייה. סוג של מרגוע להתלבטויות, רק שכרגע, בתוך כל הכאוס, כל עשיה נראת חסרת כיוון - חסרה המטרה, חסר החיבור.
במוח האחורי שלי יש ידיעה רחוקה שאומרת "סבלנות - אורך רוח". ידיעה שיודעת שחשוב להיות. לא תמיד לחפש את הפתרונות וללכת הלאה אלא באמת להיות. להיות בתוך הקושי, בתוך ההתלבטות. להזהר מהכעס המוביל מיד להאשמות שמן הסתם ידחפו עוד יותר עמוק לתוך השבר.
לאדם כמוני שאורך הרוח כל כך מנוגד להתנהלות הטבעית המכוונת תמיד לעשיה - מציאת הפתרונות וההתקדמות המהירה, האמירה הפשוטה "להיות" היא למידה גדולה שכרגע נשמעת מעבר להרי החושך אבל, בהפוכה, זאת כנראה תהיה הלמידה/העשיה החדשה.
Commentaires