זקנתי

כאשר באה לדבר על הזדקנותי, חיוך גדול עולה על פני - ממש נהנת לדבר עליה ויש מלא מה להגיד. מרגישה הפוך מרוב העולם סביבי. רובם נבהלים שאומרת על עצמי זקנה אפילו שזאת עובדה מדוייקת. התגובה בדרך כלל, היא "את לא זקנה, אל תגידי ככה". צוחקת ואומרת כמה החיים משתבחים עם הגיל וזאת אמת גדולה עבורי.

הנה כמה היבטים נחמדים:

ראשית, הנסיון הופך למאגר ענק. נחמד לי עם הנכדים שלי כאשר כמעט על כל בעיה שמעלים, יש לי סיפור מהחיים ללמוד ממנו, צריכה רק להקפיד מאד לא להעיק עם "סיפורי הסבתא".

שנית, נגמר ים המשימות ולמדתי (לקח זמן) להנות מהדברים הקטנים כשלהכל יש זמן. בכלל, השינוי המהותי העיקרי הוא שנגמר "הצריך", נשאר רק "הרוצה". כמעט ואין דברים שחייבת לעשות. אולי מדי פעם ללכת לרופא או לעשות איזה בדיקה (למרות שגם זאת בחירה) אבל את כל השאר - מתי לקום בבוקר, להחליט איזה פעילות גופנית תהיה היום, את מי נבקר, מה אלמד/אקרא/אסרוג וכו' וכולי, עלי לבחור כל יום מחדש, או לחילופין לסדר לעצמי סוג של שגרה כשחלק מהבחירות כבר ידועות מראש. הגיל המופלג משחרר מהרבה התחייבויות אוטומטיות וכשמתרגלים להתנהל ברוח זאת החיים הופכים לממש טובים.

בטח שנשארות התלבטויות, לרוב אפילו מורכבות כמו, אצל איזה ילד לבקר קודם, האם עזרתי/שימחתי מספיק, איפה ומה עוד אני רוצה לעשות כדי שגם תהיה משמעות לימים שעוברים ואחוש התקדמות, אבל, כמו שאמרו לפני, צרות של פרפרים, שצריכים לבחור לאיזה פרח יעופו עכשיו. אומרת צרות של פרפרים כי אין בחירה גרועה. כל דבר שאבחר לעשות כדי לעניין ולמלא את זמני, טוב באותה מידה, החל מלשבת בכורסה ולהתבטל וכלה באיזה אירגון פעולות סיוע לחלשים. ברור שלכל בחירה יהיו השלכות - לגוף, לנפש, לתחושת הסיפוק והמשמעות אבל אין קריטריונים אובייקטיביים וזאת הגדולה של הזקנה, עושים איך שטוב לי ונכון לי כרגע.

חברי, בני גילי, רק מבקשים לחזור אחורה, כל אחד לגיל אחר אבל, העיקר להיות בחזרה צעיר ואני משתוממת.

זוכרת היטב את הקשיים שליוו את תחנות חיי. לכל גיל היו את הקשיים שלו. החל מגיל הנעורים היפה "קצפת ודובדבים" - כמה כאבי לב והתלבטויות בתימרונים בתוך חברת הילדים, פרדה מחבר ששברה את הלב ועוד כאלה. אח"כ בא גיל ההורות - אמצע החיים, שאיתו מג'נגלת סביב ים המשימות האינסופיות בלי דקה לנשום. העבודה/הקריירה, הבית, הילדים, זה באמת מין רצף בלתי נגמר. בהמשך, תלאות החיים למיניהן - כל פעם משבר אחר, מתגברים וממשיכים.

אסור להתבלבל - אהבתי את החיים שלי. הם הביאו הרבה סיפוק ומשמעות. במבט לאחור מאד מרוצה, רק צריך לזכור שהמבט לאחור רק מבליט את הרגעים היפים - ההישגים, ההצלחות והנחת. הקשיים מטשטשים עד כדי מחיקה אפילו.

נראה לי שזה פחות או יותר התסריט אצל רובנו - הקשישים, אז מה בכל זאת גורם להם לרצות לחזור אחורה בזמן.

חושבת שיש לפחות שלושה דברים שמנהלים את הרצון הזה.

ראשון, כמו עוד הרבה דברים בחיינו המודרנים, הוא הפחד. כל מה שאנחנו "הזקנים" מצליחים לראות קדימה הוא המוות המתקרב, גם אם יקח לו עוד 20 שנה, הוא נראה ממש מעבר לפינה וזה מפחיד. עוד יותר מפחיד הוא המצב הבריאותי. מכונת הגוף שלנו נבנתה ל 40 - 50 שנה והנה אנחנו שנמצאים כבר למעלה משני עשורים אחרי הגיל האופטימלי, מבוהלים מהמחלות הצפויות ודואגים למצב הגוף ההולך ופוחת.

נכון נכון! באמת נכון! אבל... באיזה שלב בחיים אין ממה לפחד או לדאוג נורא. מי שכח את הימים אחרי שנולד התינוק שלנו ועמדנו לי המיטה רק לודא שהוא נושם. כמה לילות לא ישנו בגלל ילדה שיצאה עם האוטו או בן בצבא. אבל כאמור, מי זוכר?!

הדאגה לגוף המזדקן היא רק אחת מני דאגות רבות שמציקות לנו. כשחושבת על הדאגות הרבות המטרידות את חיינו כל הזמן ובכל שלב, עולה בדעתי המחשבה על סדר העדיפויות. איך אנחנו מנהלים את הפחדים והדאגות שלנו. בימים אלה, נולדה הדוגמה האולטימטיבית לסדרי "הדאגות", לפחות אצלי. אי שם ביולי התגלתה אצלי מחלה והייתי בטוחה שאני הולכת למות. התנהלתי סביב הדאגה הזאת והאמת, הייתי ממש מדוכאת. הגיעה התשובה המרגיעה אבל הדכאון עוד לא לגמרי חלף, סוג של "מה כבר יש לשמוח" ואז, באוקטובר, הגיעה זוועת המלחמה. בבת אחת כל תשומת הלב - הפחדים, הדאגות, המחשבות האינסופיות על גודל הזוועה - עברה לשם והדאגה הפרטית נשכחה לחלוטין, עד כדי כך שכשחברה שאלה: אז מה שלומך את? הייתי צריכה רגע ארוך כדי להזכר לאן מכוונת השאלה.

ברור לי לגמרי שאנחנו מתנהלים לפי אותן הדאגות המטרידות בתקופה נתונה וככל שמתרכזים בהן, הנפח שנתפס על ידן הולך וגדל. בקשישותנו, נותנים את מלוא הכבוד לדאגות הגוף והחולי והן הופכות למרכז החיים. הנחמד הוא שאנחנו מתרכזים בדאגות החולי כי למעשה, נגמרו הדאגות האחרות - הילדים כבר ברוך השם, הפרנסה גם, בבית יש כבר את כל מה שצריך וכך הלאה. נו... תגידו, במקום להנות מכל מה שכבר יש נאחזים במה שעוד אפשר לדאוג בשבילו ועושים ממנו הר.

דבר שני הגורם לקשישים לרצות לחזור אחורה הוא הצורך לבנות חיים. נגמרו ה"צריכים". אין משהו שמישהו אחר יכתיב. מאז שנולדנו די ברור לנו מה צריך. על זה כנראה כדאי לכתוב פוסט שלם. העניין הוא, שלנו הקשישים, באמת נגמר לגמרי הצריך.

פעם... (זהירות, סיפור סבתא) שברכתי חברה ליום הולדתה, היא קצת התמרמרה בטענה שאין ברכה בעוד שנה שעברה. לשאלתי, הסבירה שזהו! בגילנו, אין אופק ובמילים אחרות, כבר לא צריך דבר. כילדים חיכינו לבגרות, לצבא, אח"כ חתונה, ילדים, קריירה וכך הלאה. עכשיו פשוט כבר אין למה לחכות, סיימנו את המסלול המוכתב לנו מהיום שנולדנו.

באמת??? מיד יכולתי לדמיין לעצמי את משימת חיי הבאה - האופק עליו אני חולמת. יושבת על המרפסת מול הים, עדיף בדיור מוגן כדי להפחית דאגות ודרישות, כשהנינים באים עם ילדיהם לשמוע איזה "סיפור סבתא", אולי יוכלו ללמוד ממנו משהו על פרספקטיבה של החיים.

אופק = שאיפות! שניהם דברים שהאדם בונה לעצמו בכל תקופת חיים, בלי כל שייכות לגיל. כאשר ויתרת על בניית האופק ונגמרו השאיפות, נשאר רק להעביר את הזמן שמן הסתם יתמלא בדאגות.

הדבר השלישי שמנהל את הרצון לחזור אחורה, הוא תחושת הערך, יותר נכון חוסר ערך ובמינוח של קשישיינו "אנחנו אובר בוטל". קשישים בעולם המערבי הם נטל - מיותר ומפריע.

"העולם שייך לצעירים", כאשר להגדרת הקשיש אין ממש מועד מדויק. מי יסכים לקבל לעבודה "קשיש" בן 50 אומרים לי ואני כמעט קופצת מעורי בהתמרדות ולא בגלל שזאת אינה אמת. כרגיל, דוקא מול האמיתות האוטומטיות אני מוחה. תחילה, התפתחה אצלי המחשבה בעניין העולם המערבי - הכל כך הקאפיטליסטי, עולם של צרכנות. בעיקר הכסף מנהל/קובע ערך. תוסיפו לכסף הנמצא דוקא אצל היותר מבוגרים, יחד עם הזמן הפנוי והראש הפתוח להצעות, וכך נוצר מצב חדש בו הקשישים הפכו לאוכלוסיית יעד מבוקשת. יש רשת שלמה של שרותים שנבנתה עבורם, יותר נכון עבור כספם ולעיתים נדמה שהעולם הופך שייך למבוגרים. אם רוצים אפשר לראות בזה ערך.

אלא שתחושת הערך, כמו שאר דברים שאנחנו חושבים על עצמנו, נמצאת בדיאלוג עם הסביבה. גם זה נושא שאפשר לכתוב עליו פוסט שלם. כרגע רק אציין שלקשישים יש יותר מסיבה אחת להתחיל את הדיאלוג הסמוי הזה בעניין חוסר הערך. נראים פחות טוב, שומעים פחות, רואים פחות וכו' וכולי, אז מאיפה תבוא הגאווה. ברור שיש מלא "הצדקות" לתחושת ערך יורדת ולכל אלה לא קשה לקבל אישור מהסביבה, אפילו אם הוא סמוי, או סתם נדמה. הפואנטה היא שתמיד, אבל באמת תמיד תמיד, יש את חצי הכוס המלאה. לקשישים יש את הנסיון העצום שהפך לידע שלא יסולא בפז, יש את מאגרי הרגש הפנויים, את הסבלנות להקשיב עם הזמן והרצון להועיל ולעזור. בקיצור יש גם מאיפה לרוות נחת ולהיות גאים, רק תבחרו איפה אתם מרכזים את המבט והדיאלוג משתנה.

הזקנה עבורי, היא רק עוד דוגמה טובה לאופן שבו אנחנו בוחרים להתייחס אל החיים. קחו אותה לאן שיותר מתאים לכם עם כל השינויים וההתאמות המתבקשות, כדי לראות שבכל גיל/תקופת חיים יש דאגות ופחדים שיכולים לעצור אותכם. דוקא הזקנה יכולה להיות השעור איך להמשיך ללכת הלאה בלי להתקע על מה שמדאיג או מפריע.