הארכיון שלי

הביודעם במיתר הוא בעצם עלית גג ענקית שהיה בה הכל. דודי שמש, מכונות וציוד ביתי ישן, כלי עבודה למיניהן והמון המון ארגזים. צריך לציין שהגישה לעליית הגג הזאת היתה קשה ממש - סולם שלא עומד יציב שאיתו מגיעים לחלון דרכו זוחלים ונכנסים למרחב שהוא הגג. בקיץ מאד מאד חם כי אין שום בידוד.

העניין של פינוי הבוידעם היה על ה Todo list שלי שדבוק למקרר שנים. והחיים רצו כשהמשימה הזאת נדחקת לאחור. אי שם, בראשית סגרי הקורונה שממש לא היו חיים, סתם יושבים בבית ומחפשים פרויקטים החלטתי להתייחס למשימה הזאת. התארגנתי עם שתיה, פנס ראש, שקיות אשפה ומטפחת לשיער וזחלתי פנימה.

כל מה שראיתי היה ערמות של אבק. התברר שאלה היו ערמות של ארגזים, שקיות וחפצים שמכוסים בשכבה מאד עבה של אבק דק וחונק. המחשבה הראשונה שמתרוצצת בראש היא מאיפה להתחיל? איך משתלטים על האינסוף שמונצים האלה.

החלטתי שאין חשיבות לסדר, סתם אקח פינה וממנה אתקדם. די מהר קרו כמה דברים. ראשון, בגלל החום הכבד והנטיה שלי להזיע מאד, ביחד עם כמויות האבק, הפכתי לבובת שוקולד - כולי מצופה בשכבה עבה של בוץ מאבק וזעה. שני, התפתחה שגרת עבודה - עוברת ארגז ארגז, שקית שקית שהפלסטיק כבר לגמרי מתפורר, את מה שנראה לי ראוי למשמרת עורמת בארגזים שנראים מספיק יציבים ואת מה שלא מכניסה לשקיות האשפה ומעיפה מהחלון למדרגות.

יש כמה סוגי מציאות:

• ארגזים של ספרי לימוד ומחברות של הילדים - כל שנה, שלושה ארגזים. מעיפה את הספרים וממיינת לכל ילד מבחר מייצג של מחברות וזכרונות מבי"ס. היו גם מכתבים, יומנים ושאר מזכרות של הבנות מהצבא שנשמרו בזהירות מירבית

• ארגזים של ספרי קריאה למיניהם, דגה מתוכם את מה שנראה לי מציאות היסטוריות כמו ספרים בפולנית ואולי זה ברוסית והרוב עף.

• חפצי בית שונים כמו תנורי חימום, כלי עבודה שונים ועוד כאלה מציאות. קצת מראה ושואלת ולאחר מכן הכל נזרק

הופתעתי והתרגשתי מאד שמצאתי את הארגזים עם היומנים, המכתבים והמחברות מהלימודים שלי. בעצם, היומנים האלה היו הטריגר וההצדקה לכל המאמץ.

להוריד את ציפוי "השוקולד" במקלחת ואפשר להתרווח בסיפוק עצום.

הבנות קיבלו את הארגזים שלהן, את הארגז של עמית שמרתי שיגיע לביקור ויעבור עליו ואת הארגזים שלי השארתי אצלי בחדר. הם חיכו לי בסבלנות, כמעט שנתיים, עד שבוע שעבר.

מעניין מה יש בחומרים האלה שככה הם נדחקים לאחור.

המחשבה הראשונה שעולה לי אומרת רתיעה שלי מחזרה לאחור. אי שם לפני שני עשורים ואולי שלושה הבנתי שיש לי איזה רתיעה לחזור לאחור. כשעזבנו את הקיבוץ עברו שנים עד שבאמת באתי לביקור. באמת הכוונה לבוא ליותר מכמה שעות, להסתובב, לפגוש ולחזור לחוויות. דבר דומה קרה כשעזבו את דימונה. פשוט חתכתי כל התייחסות ל - 12 השנים (רובן ממש יפות ומהנות) שחייתי שם. נראה שהחשיפה לכל החומרים האלה מחייבת את החזרה לאחור.

המחשבה השניה מדברת על חיי היומיום הסוחפים בשגרתם ומזיזים מהדרך כל מה שמחייב איזה הערכות חדשה, סטיה מהפעילויות אליהן אנחנו מורגלים ובניית משהו אחר - חדש.

לרוב, נקלע לאיזה סיטואציה בה לכאורה כבר "אין ברירה" ונכנס לאותה פעילות שנדחקה הרבה זמן לתחתית הרשימה, נעשה את מה שרצינו הרבה זמן ונצא מזה מאאאאד מרוצים ומלאי סיפוק. על זה ארחיב בפוסט נפרד.

במקרה הארכיון, המנקה שכל פעם הזיזה את הארגזים בחדר השינה כדי לנקות מאחוריהם, אימה להרטיב ולפרק הכל אז באמת "לא היתה ברירה".

החוויה היתה עצומה. יושבת על הרצפה, סביבי ארגזים וקופסאות, שוב אפופה בהמון אבק, שוב ממיינת לשבט ולחסד, היינו למחזור או למשמרת ושוב מתרגשת.

יש התרגשות כי מופתעת מאד מאד מכמות המכתבים שאני מוצאת. באמת מאות מכתבים. מתרשמת שכל ס.מ.ס. שאנחנו מעבירים היום בוואטסאפ נכנס בעבר למעטפה עם בול.

מתחילה לקרוא בנסיון למיין איכשהו את הכמויות האלה ורואה שבאמת התכתבתי עם כל מי שהיה סביב או יותר נכון, קרובים שקצת התרחקו. מרבית המכתבים הם מאלי אלי וממני אליו. אבל יש גם הרבה מכתבים וגלויות מאמא שלי, מהאחים שלי (אחרי שעזבו את הקבוץ) מאבא, מחברות כשהייתי בצבא ואחרי שהשתחררתי ואפילו ממשפחת מצקביץ'.

כמעט כל מכתב שאני קוראת מביא דמעה קטנה לקצה העין ואני פשוט מתקשה להאמין שכל אלה נכתבו אלי.

מה שכל כך מרגש ומפתיע הוא לקרוא את הגעגועים, הדברים היפים והטובים שאנשים חשבו עלי שבזכרוני הושלכו לפח כי מי מאמין שחושבים עליו דברים טובים, ועוד שאוהבים אותו/אותי. לרוב, את המחשבות הטובות מהסוג הזה אנחנו מתייגים ב"סתם אומרים" ומוחקים. מתייחסים רק להערות ו"מאמצים בחום" את הביקורת וככל שתהיה יותר קשה ואפילו מעליבה, נזכור לנצח.

תחילה ניסיתי למיין. חשבתי שאין מה לשמור ערמות של מכתבים והתחלתי לזרוק כאשר שומרת רק מייצגים - אחד מאבא, אחד מאמא וכך הלאה. בשלב מסויים נשברתי והתקשרתי לבנותי להתייעץ. שתיהן ענו בצורה נחרצת, לשמור.. לשמור.. לשמור. מכאן כבר הייתה החלטה ברורה - שומרת את כל מה שנשאר וכבר מצטערת על אלה שהושלכו למיחזור. אבל על "מצטערת" שהיא כל כך שלי, אכתוב בפוסט אחר.

שומרת הכל עם הידיעה שברבות הימים כל האוסף הזה יהפוך "לצרות" של ילדי. אני בטח אחזור אליו, כאשר כוחי לייצר אירועים ששווה לזכור יאזל ורק אוכל להתענג על ההיסטוריה, אבל הם שיצטרכו בבוא היום להחליט מה לשמור או למחזר. כך הפך הארכיון הפרטי שלי לעניין הרבה יותר רחב ומעורר שאלות מאד עקרוניות:

• איזה משמעות יש להיסטוריה הפרטית של האדם הפרטי?

• כמה זמן להסטוריה כזאת יש חשיבות ואיך היא מתפוגגת עם השנים?

• מאידך, מי אנחנו בלי ההיסטוריה הפרטית שלנו והאם נוכל לחיות רק את ההווה כדברי הממליצים.

כל הארכיון שלי נכנס, יותר נקי אבל עדיין עם קצת אבק מהבוידעם, לקופסאות מסודרות והפך למשהו נגיש ומעניין.