ממערב למזרח - חוצים את אמריקה

זריחה יפה מעל "הבית" שלנו. התארגנות קצרה ויצאנו לגמוע כבישים. יש לנו יעד לכבוש

קצת על הכבישים הענקיים שחוצים את העיר, לא פשוט עם המשאית הגוררת שלנו. לכל אורך הדרך שמה לב לקווי החשמל בערים. בלי להעליב, נראה כמו עולם שלישי - נראה כאילו מושכים כבל לכל בית, שלא לדבר על עמודי העץ הנוטים.

בחזרה ל 80 מזרחה אבל הנוף משתנה. יוטה הררית, יותר ירוקה וגם אדומה. עולים ויורדים בואדיות ארוכים והרים גבוהים.

יש גם מים, נחמד לעיניים. אגם ענק שהוא למעשה מאגר שנוצר מחסימת הנהר.

והכבישים לוקחים לאופק. כמו שאמר באז - TO infinity and beyond

בלי להזכיר שכשרואה כמויות כאלה של שבשבות רוח מבינה שצריך להתחיל לדאוג מהרוחות החזקות.

הצחוקים של היום היה הנסיון שלנו לשתות קפה כמו שצריך לארוחת הבוקר. משימה ממש מורכבת באמריקה שבד"כ אין לנו כבוד לקפה כאן. מוצאת מקום שנראה מאד חמוד בתמונות - מציע ארוחת בוקר ביתית עם אספרסו. מה יכול להתאים יותר? בלי להתעצל, יורדים לכביש צדדי, מתפתלים בין החוות 10 מייל ומוצאים חלון, Drive-in, קפה לדרך. מצליחים להתמוגג על הקפה ולקלל בשקט.

חוזרים לכביש ובלי להרגיש עברנו למדינת וויומינג. חונים ללילה בעיירה Rowline, מבסוטים שמסוגלים כבר להתנהל עצמונית בכביש כולל הלינה.

החניון שמצאנו היה קצת הזוי. הבחור מקבל אותי בחיוך אמריקאי מאיר פנים, גובה את התשלום ומודיע: "אתם יכולים להכנס ולבחור לכם מגרש". בחיים לא שמענו על סידור כזה. קוד לאינטרנט? אני שואלת, "אם תמצאי רשת, את יכולה להתחבר" הבנתי שמעבר לחניה ולחיבורים הנדרשים אין כאן כלום.

מתחברים עם רוחות חזקות ממש - בדיוק כפי שהבטיח יער השבשבות שבדרך. ארוחה קטנה מהמקרר ויוצאים לצעידה.

חוצים את החניון ומבינים שזהו מסוג החניונים שאנשים גרים בו. רואים את זה לפי הגדרות וכל הסידורים הקבועים מסביב לקראוון. מעניין מי האנשים שאלה המגורים שלהם.

ממשיכים בהליכה והציפורים הקטנות המתארגנות ללינת לילה ממש כמו למסדר רס"ר, מושכות תשומת לב - ממש חמודות.

עוד קצת קדימה ופוגשים שדה בצבעים שראינו המון כאלה מהכביש. מתקרבים, טועמים את הגרעינים מהתרמיל - סויה, ממש סויה אמיתית וטעימה

תמונה קטנה של שקיעה שהרווחנו על הדרך

ויאללה למיטה. עוד יום כביש מחכה לנו מחר.

למחרת, יוצאים מוקדם כמובן על ה 80 והיום הוא מנסה להתחרות עם ה 40 על דרגת הכלום מרחבים עצומים של כלום ורוח חזקה 45 קמ"ש בתוספת מכות רוח. אנחנו סובלים ומישהו אחר מרוויח - עד האופק מכל הכיוונים רואים "יער" של תחנת רוח המייצרות חשמל.

שוב פיספסנו את שלט המדינה אבל עכשיו אנחנו בנברסקה. כרוכבי אופנוע למדנו שעניין הגבול בין המדינות הוא ממש חשוב. לכל מדינה יש את החוקים שלה והדוגמה שלנו היא חובת חבישת הקסדה. כשאתה עובר מאריזונה בלי קסדה, כי אין חובב לקליפורניה, יש מצב שתקבל קנס. לכן עניין השילוט על גבול המדינה חיוני.

נברסקה הרבה יותר ירוקה. יש הרבה מים בעיקר בזכות נהר פלאט הענק.

חלק גדול מהזמן הכביש נוסע לאורך הנהר. פרוש השם פלאט בצרפתית הוא שטוח. פרוש השם נברסקה באינדיאנית הוא מים שטוחים. הצרפתים שהגיעו לאזור תרגמו ונתנו אותו לנהר.

עוצרים לארוחת בוקר תוצרת בית. סלט ישראלי כיפי עם חביתה. פורסים שולחן וכסאות באחו, ז"א ב rest area - אזורי החניה המסודרים לאורך הכבישים הגדולים.

בלי שהרגשנו השעון זז שעה קדימה ולמרות שנוספה שעה לשעת ההגעה, יצא להגיע מוקדם. חשבנו שניקח את האופנוע לטיול קטן באזור אבל הרוחות חזקות מדי אז מכוונים לארוחת ערב מפנקת עם סטייק טוב.

מוצאים מסעדה בעיירה הסמוכה. בלי להתעצל, מורידים אופנוע ונוסעים לעיירה הסמוכה.

המקום עושה שמח - מערב פרוע קטן עליו.

גם מבפנים האוירה נשמרת בלי לותר על אף פרט

מזמינים שני המבורגרים מכובדים והבירה מאד עוזרת להשתלב באוירה.

אפשר ללכת לישון קצת שיכורים ומאד עייפים.

שוב אנחנו על ה 80 מזרחה והנה חצינו לאיווה. תמיד מרגש שמצליחים לתפוס את השלט של המדינה.

מילים על מיילים של שדות סויה שהתחילו להבשיל בגוונים שבין ירוק לצהוב, יש גם תירס ומדי פעם בית.

באיווה יש את מחוז מדיסון המפורסם בגשריו, בזכות הספר והסרט עליהם.

מוצאים את הירידה לעיירה winterest, בה נמצאים הגשרים ומתגלגלים בכבישים הצדדיים עם המשאית גוררת שלנו. בהחלט מאתגר.

יש שילוט שמכוון לגשרים הפזורים בכל האזור, רוב הדרכים הם דרכי עפר ואנחנו נמנעים מהם. מכוונים לגשר המוכר לפי השלט היפה, הנמצא בתוך העיר.

בתוך פארק עירוני יפהפה מלא פסלי חיות יפים והוא בכלל מיועד למשחקי ילדים

נמצא הגשר.

ניסינו לביים איזה תמונה רומנטית - קצת להרגיש כמו קלינט איסווט ומריל סטריפ, אבל הגברת צלמת פיספסה את הרגע.

אין דבר, העיקר יש תיעוד שהיינו.

ממש ליד, יש עוד גשר נחמד, אפילו שהנחל יבש, אבל הוא לא קשור לגשרים המפורסמים שייחודם הוא בעובדה שהם מקורים.

נכנסים לעיירה הנחמדה והיפה לטובת ארוחת בוקר וגם קצת לנוח מהכבישים הענקיים והמשאיות.

ואכן מוצאים ארוחת בוקר מפונפנת עם קפה אספרסו אמיתי וטעים

חוזרים לכביש הראשי ושמים לב שאיווה מדינה מאד מסודרת. לכל אורך הכביש יש דשא, ברור שהוא טבעי אבל, מכוסח ומסודר זאת כבר השקעה. הכבישים מטופלים היטב ונוחים. המשאית שלנו בכלל לא מרעישה מה שבד"כ, במיוחד בקליפורניה הפוך לגמרי..

עוברים לאילינוי בלי שראינו שלט אבל שמים לב להבדל. גם כאן יש דשא טבעי רק שהרבה פחות משקיעים בכיסוח וטיפוח. על איכות הכביש אין מה לדבר. מעניין שמחוויות הכביש שלנו אפשר ללמוד קצת, ממש טיפה, גם על ההבדל ואיכות הממשל המקומי.

עוצרים לדלק ומשהו לצהרים ויורדים על נקניקיה בלחמנייה, הכי ג'אנק שיש ודודי ממש מבסוט.

בחרנו חניון ליד העיר Joliet. הכניסה אליו מאד מסורבלת ומרגיזה. עושה רושם שלא ממש מעוניינים לתת לנו שרות ואנחנו צריכים להסתדר לבד. גם בחניון הזה אנשים גרים קבוע, אז מה הם צריכים אורחים ללילה.

חוזרים לכביש שעוקף את שיקאגו ומתחלף לכביש 90. עכשיו אנחנו כבר באינדיאנה.

הכביש לוקח לאורך האגמים הגדולים. את אגם מישיגן הענק שמצליחים לראות רק מרחוק ואת אגם אירי מתכננים לראות מקרוב. דודי מוצא מרכז תיירות סמוך לכביש. בירידה אליו מגלים שבאינדיאנה מתחילים היערות שילוו אותנו עד מיין.

מרכז המבקרים מאד מפואר אבל השרות... נותנים לנו חוברת של חופי הרחצה. בוחרים את החוף הקרוב וחוצים את העיר מדרום. מתרשמים מעיר תעשייתית ופחות עשירה.

אפילו לבניה יש להם. חושבים חיפה

הגענו לחוף וואשינגטון, יום חם והחוף מלא מתרחצים. כרגיל החייזרים עם נעלי ספורט.

מצלמים את המגדלור.

מתרשמים מהגודל של "האגם" הזה. לי הוא נראה ים תיכון - אין שום יבשה לכל רוחב האופק. כששאלנו את גוגל גילינו שימת מישיגן היא אכן עצומה, השישית בגולה בעולם.

את כדור החופים צלמנו לטובת אורי החובב המושבע.

מתמקמים ליד אגם אירי "הסמוך" שגם הוא אחד הענקים. זה אומר שהגענו לאוהיו ושוב פיספסנו שלט אבל לא נורא יש עוד כמה.

איש נחמד מביא לנו המבורגרים כי נתקע עם כמות שלא יכול לאכול אז מחלק לשכנים.

ככה יש לנו יופי ארוחה על האש

מחר מתכננים לחצות את פנסילבניה ולהגיע לניו יורק... המדינה.