מיין יקירתנו - הגענו אליך

יש כבר שגרה של בוקר וחזרה לכביש. אוהיו היפה מאחורינו והנה פנסילבניה.

דוהרים על כביש 90 והשדות האינסופיים ממשיכים ללוות אותנו. רק שכבר יותר צפונה ופה כבר קוצרים. מהצד אי אפשר לראות את רוחב הקומביין אבל זה מרשים. יודעת שחברי החקלאים לא יאמינו אבל באמת, בערך שלוש פעמים רוחב ה"קצר דש עצמו נע" (קומביין בשפתנו) שאנחנו מכירים.

היום יום של קניות, נכנסים לעיר הגדולה, בעצם לשוליים, כדי לעשות קניות. העיר Erie נמצאת על שפת אגם אירי

אם חסרים לכם צעדים לכו לקניות ב Walmart. גם החנות ענקית וגם אנחנו חייזרים כידוע ולכן תופרים את החנות הלוך ושוב. אבל, מוצאים הכל בעזרתה של עובדת אחת, כנראה גם היא תפרה אז פגשה אותנו כל פעם בפינה אחרת של החנות, כבר האירה פנים ושאלה "מה עכשיו?"

חוזרים לכביש, בדרך לחניון. מתברר שעברנו לניו יורק, בלי למצוא שלט ואנחנו עמוק בתוך האזורים הכפריים. הכביש נעשה צר, מתפתל ומיוער. מרגישים שיש לנו שני גלגלים מיותרים בלי לספור את העגלה הנגררת.

יורדים בקעות, עולים גבעות

מתפתלים בכבישים צרים בין ישובים חקלאיים.

החניון שעמית מצא לנו הוא חניון של עשירים. הכל יש - אגם, בריכה, מועדונים למיניהם והכל מטופח ויפה. בזבוז לבוא ללילה.

יש סיבה לחגיגה קטנה, אנחנו כבר במזרח, אפילו השעון אומר שזזנו את השעה השלישית.

בוקר - התארגנות - כביש. כאמור, אנחנו עמוק באזור כפרי חקלאי של חוות קטנות. הבתים על הכביש יפים ומטופחים.

האלווין מתקרב ופוגשים מלא דלעות בכל גודל וצבע.

האתגר היום הוא להוסיף חותמת לפספורט הגנים הלאומיים שיש לנו מימי תחת הברזל. מניו יורק אין לנו אז מצאתי אתר היסטורי לאומי שנמצא ממש קרוב לכביש 90. כשחיפשתי בגוגל מצאתי שני אתרים סמוכים. הראשון והחשוב women's rights, שהוא אתר היסטורי ולידו את Seneca Falls וקיוותי שנרוויח גם איזה מפל על הדרך.

מגיעים לעיירה מאד ציורית ויפה כמו שמגדירים מדריכי הטיולים. מוצאים קודם את הפארק ההיסטורי הלאומי למאבק זכויות הנשים. אשה נחמדה קבלה את פנינו וכששמעה מאיפה אנחנו ומכמה נסענו כדי להגיע לכאן, ממש התרגשה. כיוונה אותנו להתחיל מהסרטון המציג את הדרך שעשה קבוצה של 5 נשים כדי לקיים את הועידה הראשונה לזכויות נשים.

התרגשתי, כי הרי אני כל כך בעניין. הסרטון מציג איך באלף שמונה מאות וכלום, הן אומרות שכל בני האדם נולדו שווים וכל מה שהן רוצות זה את הזכות ללכת ללמוד בקולג' והכומר נואם בכנסיה על הדרישה ההזויה כי הרי המוח של הנשים הרבה יותר קטן מזה של הגברים. המוזיאון יפה

מתחילים עם הגברות האמיצות שהבעלים שלהם, למרות שחשבו שאלה שטויות שאינן נחוצות, נתנו להן את החופש לפעול.

בהמשך מוצגות התלבושות שלהן, איך היו צריכות לחנוק את עצמן כדי להראות הולם.

ואת התפתחות המאבק עם ההפגנות והסיסמאות.

יש גם את הכנסיה בה התכנסה הועידה הראשונה של זכויות הנשים. מבחינת המקום עצמו - אין מה לראות אז ממשיכים ומחפשים את מפל סנקה. במרכז המבקרים הסמוך מסבירים לנו יפה (כמו לילדים ממש איטיים), שהמפל לא קיים כבר כמה עשרות שנים כי סכרו אותו ועכשיו זה אזור תעשייתי. למעשה מה שנשאר ממנו זה רק שם של הרחוב הראשי אליו הגענו.ידענו שאנחנו באזור חמשת אגמי האצבעות (five fingers kakes) אז מבקשת הדרכה אליהם. הגברת צוחקת ואומרת שיש 11 אגמים ומכוונת אותי לאגם קיוגה הסמוך, הראשון מבין חמשת האצבעות.

סיבוב קצר בעיירה הנחמדת, שהיא כנראה סוג של עפולה כזה, מרכז עירוני לאזור החקלאי שמסביב, כי זה שם המחוז - seneca county

ואנחנו על הכביש לאורך האגם. איזה אגם...

פינטזנו איך נאכל ארוחת בוקר על שפת האגם אבל הכל שייך לאנשים שגרים בבתים היפים מצד השני של הכביש ועל שפת האגם הם מחזיקים את צי הסירות שלהם ופינות ישיבה - רק לקנא.

מתוך שלוש אפשרויות לחניון לילה שמצאתי באינטרנט, בחרתי אחד והזמנתי בו מקום. לדודי נתתי את הפארק השני ולשם הוא כיוון את הוויז. כך קרה שהגברת במשרד הקבלה שהגענו אליו אומרת שאנחנו לא רשומים. מופתעת מנסה להבין מה ואיך קרה.

תיכף ביציאה מהחניון הטעות יש מעבר רכבת. להפתעתנו הרבה המחסומים יורדים ואנחנו נותנים לשלושה קטרים שסוחבים 90 קרונות (ספרתי) לעבור.

עוד 20 דקות בכבישים מתפתלים באזור כפרי ומגיעים לחניון הנכון, מוצאים את המפה שהכינו לנו על קיר המשרד ואפשר ללכת לישון.

השכמה עם זריחה יפה. היציאה ברוורס קלה יותר וחוזרים את הדרך המפותלת של אתמול רק שהיום יותר רגוע.

אמרתי כבר שבכבישים כאלה לפחות שני גלגלים מיותרים?!

שוב על כביש 90, האף לבוסטון וחולפים על השלט של מסצ'וסט בלי להספיק לצלם.

עוצרים לצד הכביש לארוחת בוקר טיפה'לה יותר בריאה מזאת האמריקאית הקלאסית ומתפנקים על הריבה שעדן הכינה לנו.

את השלט של ניו המפשיר גם לא צלמנו אבל את מיין התאמצנו מאד אפילו שהיה קטן צילמנו - יש התרגשות. ממש ממש מתרגשים. 13 מדינות מקליפורניה שבמזרח עד מיין שבצפון מזרח. עכשיו מתחילים לטייל

עוד כמה מיילים ויש הכוונה למרכז מבקרים. כמובן שנכנס אליו.

איש נחמד מחייך ומסביר המון, רושמת כמעט הכל ואנחנו מאד שמחים, יוצאים עם 3 ק"ג נייר.

מגיעים לחניון שהוזמן מבעוד מועד לשלושה ימים כדי שנוכל להתחיל לראות ולהכיר את מיין הצפונית כמו שאוהבים.

ארוחת ערב מפנקת משלנו עם יין טוב שמשלים את חגיגת ההגעה למיין