מגדלורים

היום הוא יום הטיולים הראשון למעשה. 10 ימים רצופים חתרנו אל היעד - מדינת מיין. היום מתחילים לראות/ללמוד/לחקור את המדינה הצפונית הזאת.

כמו שאנחנו כבר יודעים מטיולינו בעולם, לכל מדינה יש את האתר המזהה שלה.

במיין זה המגדלור Portland Head Light, Cape Elizabeth, לכן ברור שדבר ראשון נוסעים אליו

כיף לקום בנחת בלי שצריך להתארגן ליציאה. דודי ממרק את גולדי הגדול ומכין אותו לנסיעה ואני עוד קצת בבלוג.

קל מאד וכיף סופסוף לנסוע עם האופנוע שלמרות ממדיו הגדולים יחסית, הוא קל כצפור ליד ה RV.

די מהר מגלים שאנחנו ועוד גדודים שהגיעו בספינות קרוז ענקיות נבלה כאן יחד. דודי מוצא לנו דרך צדדית ושמח

ראשית מגלים את כל הנוף שמסביב. מגדלור כמו מגדלור נמצא בקצה אז הכל צוקים וגלים מתנפצים.

שנית, נותנים כבוד למגדלור והוא אכן מרשים

אי אפשר בלי איזה תיעוד שהיינו

אחרון חביב, נכנסים למוזיאון של המגדלור. מופתעים לגלות שבארה"ב הגדולה יש גם פספורט של מגדלורים, כמו שלנו יש פספורט של גנים לאומיים והשיחה עם הגברת שלידי בתור מלמדת שהיא ממתינה להחתים את פספורט המגדלורים שלה.

המוזיאון ממש צנוע. כמה דגמים לפי התקדמות הבניה.

הפנס הקלאסי שבלעדיו אין מגדלור. הצלחתי לתפוס אותו דולק כי בפועל הוא מנצנץ, שהאוניות ישימו לב.

ממשיכים למגדלור הבא תוך כדי חיפוש קפה. קפה אין וגם האינטרנט התפוגג אז קצת אבדה לנו הדרך ואנחנו מוצאים את עצמנו בשכונה עשירה, סמוכה לים.

מרשים ממש

לאט לאט מתאפסים על עצמנו והנה המגדלור השני. הרבה יותר קטן ובטח פחות חשוב. כשהיינו המרכז המבקרים ושאלנו איפה אפשר לראות מגדלור, האיש חייך, פתח מפה ואמר הנה, יש פה 32 מגדלורים וזה רק בחוף המרכזי. כך כנראה נראים כל ה 32

לידו הצלחתי לתפוס את שתי ספינות הקרוז שחברנו לנוסעיהן, וגם את העיר שברקע.

מכאן רוצים להגיע לאחד הקצוות של החוף המרכזי שהוא מפורץ להדהים. מלא שלוחות יבשה כאלה שסימון הכביש המרכזי שבכל אחת (הקו החום) תופס כמעט את כל שטחה. אפשר גם לראות שלאורך כל אחת יש כמה מגדלורים אז חשבנו, עוד מגדלור אחד והביתה.

מכוונים לעוד נקודה על החוף. הדרך מכניסה אותנו למרכז העיר של פורטלנד, אז עוצרים. מחפשים קפה ואולי נמצא גם מסעדה כי ממש רעבים ומתים ללובסטר. מכוונים לפינת רחובות עם כסאות ושולחנות מאד חמודים אבל קפה אין. יש בחורה נחמדה ששולחת אותנו לקפה קרוב.

בדרך חוברים אלינו שני צעירים, משכנעים שאין צורך לחכות לרמזור הירוק, מה שמחזיר אותנו לצעירי תל אביב.

הקפה, הכי אספרסו שיש, כל כך מקצועי שבשבילנו הוא ממש חמוץ וגם אין שום דבר לאכול ליד. במעלה הרחוב מצאנו מסעדה, קיוונו שיהיה בה לובסטר אבל כבר בכניסה גילינו שזאת מסעדה סינית - צחוקים אבל היו דברים ממש טעימים ומיוחדים עם פירות ים.

עוד סיבוב קטן במרכז העיר. אין הרגשת של עיר אמריקאית מרכזית חדישה ומצועצעת, אלא דוקא עיר אירופאית עתיקה ושמרנית.

חוזרים לכביש ומכביש 1 פונים ימינה לכביש החום הקטן, לפי המפה של המגדלורים ונוסעים ונוסעים ונוסעים. מסתבר שזה ממש רחוק.

הכביש מתפתל ומתפתל. את הים שאנחנו ממש קרובים אליו, בכלל לא רואים כי הכל מלא עצים. מדי פעם יש גם בית עם הרבה דשא מסביב ולרוב גם סירה אחת לפחות.

כשמגיעים לקצה וחשוב לציין שקצה זאת הקטנה של התמונה. ממש ממש סוף. הכביש מגיע עד האוקיאנוס להורדת סירות. מגדלור אין ואני יורדת גם רק בשביל ההרגשה.

בדרך חזרה, על אותו כביש מתפתל בתוך יער, מתפנקים על גלידה במקום חמוד להפליא שזוג מבוגר החליט שזאת יכולה להיות פרנסה וממש השקיע.

זהו, הביתה ולמיטה עם הרגשה שבהחלט יופי שהגענו למיין.