טיול קטן דרומה

כל המשפחה נסעה דרומה לחופשה עם חברים ואנחנו מחליטים לבדוק אם זוכרים לטייל לבד. מחפשת אתרים מעניינים בצפון קליפורניה ומוצאת מקומות שנראים מעניינים, אחד דרומה לנו וקרוב והשני צפונה צפונה. מחליטים את הקרוב מחר עם הג'יפ ואת הרחוק שיקח בטח שני לילות, עם הקראוון.

איך שיורדים מה 680 ועוברים לכביש 17, מתחיל להיות יפה. עוצרים לרגע כדי להתרשם וממשיכים דרך כביש 9 .

איזה יופי של כביש. מתפתלים בתוך היער ומתמוגגים. כשאנחנו מטיילים בכבישים כאלה תמיד עולה המחשבה על "שני הגלגלים המיותרים" הכביש כנראה מספיק יפה בשביל לקבל שם: Big Basin way

כל כך יפה שפשוט קשה להפסיק לצלם

מפה לשם כבר קרוב לצהרים והבטן מתחילה לדבר. מוצאים את העיירה בולדר קריק (Bolder creek), במפגש של כביש 9 עם כביש 236 אליו אנחנו מכוונים ובוחרים בה לעצירה של ארוחה. קצת מסתובבים ברחוב הראשי שנראה נחמד מאד - מתאמץ להיות יוקרתי כזה, עם חנויות בוטיק יפות.

צריך לעבור כמעט את כל הרחוב כדי למצוא ארוחת בוקר, אבל בסוף יש ואנחנו על ארוחה אמריקאית קלאסית - חביתה גדולה עם שאר משמינים למיניהם. איכשהו אני מצליחה לדאוג לעצמי גם לסלט שסתם מתהדר בשם, אין דמיון לסלט המוכר שלנו.

עכשיו למשימה לשמה הגענו - ה Big basin state park. הכביש אליו (236), עוד יותר צר ומתפתל מהכביש הקודם. העצים הרבה יותר גבוהים, עבים ו...שרופים. רואים שהיתה פה שרפה והעצים מתחילים להוריק מחדש.

בכניסה לפארק אומרים שהפארק מלא אבל אחרי שמסבירים שבאנו רק לסיור ולא לחנייה ארוכה הגברת מאירה פנים ומתחילה להסביר ה כ ל:

הגעתם לפארק המדינתי הותיק ביותר בקליפורניה. האמת, רואים את זה על העצים, עצי הרדווד הענקיים.

ב - 2020 נשרף הפארק. (כשחזרנו, עמית סיפר שבאותה שנה כל קליפורניה נשרפה וגם הם נאלצו לעזוב את הבית בגלל העשן כי אי אפשר היה לנשום.) לתגובתנו, שרואים שהעצים מצליחים להתאושש ורואים הרבה ירוק, היא ממשיכה להסביר איך משקיעים מאמצים וכסף רב בשיקום. עוד קצת הסברים על השבילים בפארק ושלטופי מותר ללכת רק בדרכים הסלולות. הראנו שטופי היא כלבת שרות (יש תעודה מיוחדת בקליפורניה שאפשר לסדר) ולכן מותר לה יותר, ויוצאים להסתובב.

אין על עצי הרדווד, כאלה עוצמתיים. עושה טוב בלב לראות אותם ככה מתאוששים מהשרפה שככל הנראה היתה איומה.

בוחרים לנו שביל שמתחיל לאורך נחלון נחמד.

סימני השרפה ניכרים היטב ועדיין אנחנו בתחושה שמטיילים בירוק, צעיר ורענן

ראינו שלט לשביל שמוביל לשקיעה והחלטנו לטפס. להגיע לשקיעה זה קצת אופטימי אבל מבט על האוקיאנוס יכול להיות נחמד. אחרי קילומטר של טיפוס קשוח מבינים שהשקיעה מאיתנו והלאה, כנראה פספסנו איזה פניה ויורדים חזרה.

עוד סיבוב בשביל הקרוב, המפורסם, עם העץ הכי ענק שנפל

וזהו, סיימנו את סיורנו בפארק. עכשיו רוצים להמשיך עם הכביש היפה (236) איתו הגענו.

נראה כאילו הכביש יוצא ממתחם הפארק אך למעשה הוא מתפתל לתוך היער. צר... כבר אמרתי ומפותל מאד גם.

לאט לאט מבינים שזהו כביש טבעתי, חוזרים לכביש 9 ויורדים עוד קצת דרומה כדי להתחבר לכביש 1 לאורך הים.

ערפל כבד מכסה את הים ככה שאי אפשר לצלם את היופי של כביש 1.

עוצרים לארוחת צהרים בדבנפורט. הרוח חזקה ולא נעים לשבת בחוץ, אז מרשים לנו, ביחד עם טופי לשבת על הבר וכמו אמריקאים ותיקים, מזמינים סטייק והמבורגר ומגלגלים שיחה עם השכנים על התפריט הכל כך אמריקאי.

עכשיו נשאר רק לחזור בדרך הכי מהירה הביתה כדי להתארגן לטיול צפונה.