הדרך מערבה

ארוחת בוקר צנועה מפתיעה יחסית ל Best Wstern שזכרתי. במקרה הספציפי הזה הארוחה מחכה לנו במסעדה השכנה, מקום שנראה שכוח אל. הוחלט להגיע היום לפארק הסקויה. אפילו שאתמול, בלחץ הסופ"ש שחובר לחג העבודה האמריקאי (labor day) היה קשה למצוא מקום לישון וכך קרה שלמעשה, יצא לחזור קצת דרומה יחסית לבית אבל למי איכפת.

לכבוד סמל ה 66 שיש בכניסה למלון, מסכימים לי ומסמנים את קפה בגדד האגדי כיעד.מתחילים עם כביש 40 שהרי אי אפשר בלעדיו.

מתישהו הופיע גם משהו שחור. בהתחלה חשבתי בזלת אבל אולי סתם מישהו היה צריך להפטר מהרבה זפת.

כמה ניסיונות למצוא את הירידה המתאימה מה 40, עד שבעזרת קבלן של חברת חשמל בצד הדרך אנחנו על הכביש הנכון. כביש שנוסע במדבר ונראה כאילו משום מקום לשום מקום אחר. מדי פעם יש שלט על הכביש עם שם כלשהו ופניה בכביש אבל ישובים לא רואים. בקיצור שממה.

 להפתעתנו הרבה רואים נקודת חיים לצד הדרך.

כשמתקרבים אכן קפה

וגם מוטל, כנראה גם נותן שרות אבל זה לא בגדד אז רק מצלמים וממשיכים.

תיכף ליד יש את סמלי כביש 66 על הכביש. התרגשות גדולה הכוללת צילומים מכל הכיוונים.

עוברים את הנקודה המסומנת על המפה כקפה בגדד ונאדה – מדבר שממה לכל רוחה האופק. רצים הלאה וחוזרים ל 40. מדבר מדבר ועוד מדבר.

מה שכן רואים מדי פעם, אלה שלטים של בסיסים צבאיים. מרחוק אפשר לראות שדה תעופה או רק חניון להמון מטוסים. מה שיוצר תחושה שהרבה סודות מסתתרים במדבר הזה. ברקע רואים גם אינסוף שבשבות רוח לייצור חשמל.

ממשיכים מערבה ומתחילים לראות את הגבעות הצהובות עם מחרוזות העצים הירוקים. ככה אני מכירה את מרכז קליפורניה. שמחה קטנה בלב – הנה הסימן שחצינו את המדבר.

עוד קצת מערבה על כביש 40 ואנחנו נכנסים לשוליים של ה"עמק המרכזי" - אזור חקלאי עצום. עשרות מיילים של חוות עצומות. בקנה מידה שלי, כל חווה (שהיא של איש אחד בד"כ) שווה לשלושה ארבעה קיבוצים.

המון המון מטעים ובעיקר פיסטוק.

כאן הכל משולב. בין הגידולים יש גם נפט,

וגם חוות סולריות עצומות ליצור חשמל

ומאגרי מים הנוצרים ע"י סכרים לנהרות

עם החוויה החקלאית המשולבת הזאת, אנחנו מתחילים לטפס בחזרה לסיירה נאבדה והפעם לטובת פארק הסוקויה. הבעיה היא שאנחנו כאמור, בסופ"ש של ה labor day, והפקקים איומים. סימנו את גנרל שרמן, המפורסם מבין עצי הסקויה, כיעד ולקח כמעט 3 שעות להגיע אליו.

הדרך מתפתלת פחד

והעומס עצום. עמית למעשה הולך עם האופנוע. אצלנו זה כבר עידן אחר.

איפשהו הריינג'ר לא נותן לנו להכנס לחניון ממנו אפשר ללכת לגנרל שרמן. מחנים בצד ומתחילים ללכת ברגל.

אחרי רבע שעה הליכה מבינים שלא נגיע לשום מקום. חוזרים וראה זה פלא, הריינג'ר הלך. עולים על האופנועים נוסעים לחניה ומשם יורדים ברגל.

היעד הוא הגנרל אבל כל החברים שלו לא פחות נהדרים.

קצת תמונות בשביל החוויה

עוד אמא עם במבי שעשו לנו תצוגה

יורדים בדרך המתפתלת שעלינו אבל עכשיו פחות צפוף ויותר קל. לטובת ההתרעננות עוצרים בחניון צדדי לקפה משלנו ומגיעים לעיירה Tulare. איך לבטא את שמה למדנו מנהגת המונית שלקחה אותנו למסעדה.

המסעדה לה פיאזה, היתה חוויה נחמדה ומעניינת.

כבר בכניסה מסבירים לנו שיש שני תפריטים. אחד רגיל והשני לפסטיבל הפיסטוק. מה אנחנו מבינים? התיישבנו והתחלנו לחגוג

קודם כל יום קשה יפה ומעניין היה היום ושנית, עוד לילה אחד ואנחנו בבית. התחלנו ביין מקומי, הרי ראינו אינסוף כרמים בדרך. היין ממש יופי.

המשכנו עם ארוחה מיוחדת כשאצלי בצלחת, בכל המנות, היו מלא מלא פיסטוקים.

לשאלתנו, המלצר הסביר שהעיירה נוהגת לחגוג את פסטיבל הפיסטוק כל שנה. פסטיבל שיש בו אירועים קהילתיים שונים שהפיסטוק במרכזם. כאן במסעדה, שהבעלים שלה הוא חקלאי המגדל המון פיסטוק, נותנים לפסטיבל ביטוי מיוחד עם תפריט שכולו משובץ פיסטוקים.

למחרת, בדרך לבייקרספילד, אנחנו כבר בליבו של העמק המרכזי והכל היה שם. שטחים אדירים של מטעים מכל הסוגים - תירס, סורגום, מלונים, אבטיחים ומה לא. לחקלאים כמונו העוצמה ממש מרתקת – איך משקים, כמה מסובך להוביל מים מרחוק כי האדמה כאן רוקדת הרבה ועוד כהנא וכהנא.

עד האופק עגבניות

לבקשתי, יורדים לכביש יותר צדדי וגם כאן החקלאות חוגגת. בגלל השטחים העצומים כמעט ואין הבדל בין מה שרואים מהכביש הראשי לכביש הצדדי, רק העובדה שמשאית הבאה מולנו כמעט מעיפה אותנו עם הדף הרוח שלה וחוזרים די מהר לכביש הראשי.

מגיעים לבייקרספילד די בנחת יחסית לאתמול. יש זמן לנוח ולהתקלח אבל באין מסעדה חגיגית למסיבת הסיום "מסתפקים" במסעדת בשר מעושן כמו שאנחנו אוהבים. נתח שלם של צלעות לדודי ולי, נתח מיוחד לעמית

ויש חגיגה.

מחר בבית עם כל התמונות והחוויות שרצות בראש - כמה כיף אפשר להכניס לטיול קטן אחד.