גרנד קניון מערב

בוקר עם קפה מסטארבאקס שיש במלון הענק והמיושן (לכן הרווחנו מחיר סביר) שנקרא ריו.

יציאה יחסית מוקדמת כי יש שני פארקים בתוכנית ועוד רוצים לקצר מרחקים ליעד. בוקר טוב ולהתראות לעיר התוססת הזאת שתמיד מעניינת.

חוצים את העיר כדי להגיע לפארק Red Rock הסמוך. איך שלוקחים את הכיוון מתחילים לראות את ההרים האדומים של הפארק.

עוד קצת מתפתלים עם הכביש אל הפארק ורואים אותו מרחוק

ואז מופיע השלט - עכשיו נכנסים רשמית

מדלגים על הוויזיטור סנטר ועולים על מסלול הנוף המקיף את הפארק. כביש צר ומתפתל העוצר ליד נקודות התצפית המעניינות. ראשונים מופיעים הסלעים האדומים לצד הלבנים

הכביש ממש צר ומתפתל, כמו שצריך בתוך פארק

עוצרים באחת התחנות בה אפשר לראות מקרוב את הסלעים ובעיקר לזכור שהיינו שם

בתחנה השניה, המתקרבת לקניון (שכבר פנטזנו איך הכביש עובר דרכו, אבל לא) פגשנו חבורת אופנוענים ודודי רצה תמונה. נחמד להזכר בשועלים למרות שכאן כולם הארלי מאותו הדגם.

הדרך ממשיכה להתפתל ומצליחים לראות את הקניון

אחת בקטנה למזכרת

ושועטים ליעד הבא - Grand Canyon West

ראשונים מופיעים הג'ושוע טריי. הפעם הם גדולים ומרשימים, לא פחות מאותם אלה שנמצאים בפארק על שמם.

בהמשך עוברים על פני מפעלי המים של נהר הקולורדו

כבודו של מפעל המים הענק הזה במקומו אבל נזכור שאנחנו במדבר, למרות שעכשיו הוא הררי והרבה יותר מרשים.

והופ!!! עברנו לאריזונה. ממבט על השלט אפשר להבין שהם ממש גאים בסלעים האדומים שלהם - מדינת הגרנד קניון

בהמשך חולפים על פני הישובים המקומיים, ככל הנראה של האינדיאנים, עצוב לראות

הדרך ארוכה היא ורבה. חוצים הרים שלפניהם "יער" של ג'ושוע טריי

ורואים מרחוק את הגב של הקניין העצום הזה.

עם עצירות הקפה והסודה, אנחנו מצליחים להגיע לאתר לקראת אחה"צ. שעות יפות לנוף.

את האתר הזה כמו גם דברים אחרים, קבלו האינדיאנים, הנקראים כאן Native Americen, להפעלה, כדי שיהיו להם מקורות פרנסה. אצלי בראש עוברת המחשבה "הלואי והיינו לומדים משהו מהאמריקאיים - מכניסים את המיעוט ומנסים לעזור". ברור שאין בכך די כדי לפתור עוולות של שנים אבל הכיוון נכון, לדעתי כמובן.

זהו הצד המערבי של הקניון. שונה מהצד המזרחי שהוא האתר המפורסם והמוכר.

מה שיש כאן זה מעין מרפסת עם רצפת זכוכית מעל הקניון.

ברור שהתאכזבתי, כי בדמיון כבר חציתי את הקניון על גשר שקוף. אבל לא. מרפסת שהיא חצי עיגול, טיפה'לה מעל מורדות הקניון.

העסק מאד תעשייתי. מתחילים בלהחנות את הרכבים במגרש רחוק מהאתר ולהגיע אליו בשאטל שעוצר בכמה תחנות בדרך.

התחנה האחרונה היא המרפסת. מחליטים להתחיל משם. כאשר מגיעים מסתבר שצריך למסור את כל מה שעלינו בעיקר הטלפונים והמצלמות, את התמונות שיצלמו אותנו נקבל בסוף תמורת תשלום נאות.

לובשים ערדלי בד מיוחדים כדי לשמור על הזכוכית ואפשר להכנס לתור. הצחיקו הערדליים - סבתא ממש דרדסית

כאמור, יש צלמים מקצועיים שכל קבוצה/משפחה בתורה נכנסת עם צלם. אותנו קבלה צלמת צעירה שככל הנראה יש לה פנטזיות בענייני בימוי. לפני כל קליק נתנה הוראות ואנחנו, בעיקר אני, שיתפנו פעולה. יצא צחוקים.

גם את תמונות הקניון קבלנו מהם. האמת היא שסתם פחות התחשק לעצור בתחנות האחרות כדי לצלם בעצמנו.

ככה נראת המרפסת בצילום המקצועי

וככה נראה הקניון בצד המערבי - ממש יפה כשמצלמים נכון.

מחליטים להשקיע עוד קצת בחתירה לקראת סדונה והעיר קינגמן נבחרה לעצירת הלילה. מצאנו מלון נחמד ממש, ואחרי שהתמקמנו מצאנו גם את המסעדה הכי מערב פרוע שיש.

הקירות מכוסים שטרות כסף צפוף צפוף, באמצע המסעדה יש שני שולחנות ביליארד ואנשים משחקים והכי נחמד זה האנשים שבהחלט נראים כאילו גזרו אותם מסרט עם לי מרווין.

בוחרים את הסטייקים הכי הכי ונהנים מארוחה מקומית לתפארת.

היה קטע נחמד שפתאום, לקראת סיום הארוחה, אנחנו שומעים את המלצרים יוצאים בטור ושרים Happy birthday. מבולבלים ומופתעים רואים שהשיירה מגיעה אל דודי, שמתישהו בשיחה שלפני, ציין שמלאו לו 80. כמה נחמד מצידם ודודי הרוויח עוד חגיגת יומולדת.

בדרך חזרה למלון היתה התנגשות קטנה יחסית. רגע קטנטן של חוסר תשומת לב ומראת הצד שלנו נפלה.

הולכים לישון מבואסים ודאוגים עם האמונה ש"מחר תזרח השמש" והעניינים יסתדרו. מה שבדיעבד התברר כנכון מאד.